כמעט

סיימתי י"א לפני עשרה ימים. או היום, תלוי איך מסתכלים על זה. בגרות אחרונה (היסטוריה, ובזאת נפטרתי מהמקצוע. לא עוד סיכומים עם מילים כמו לאנסמנשאפט וקונסיסטואר, שזוכרים רק עם מבטא צרפתי) לא כולל מועדי ב', וסיימתי את שנתי האחת עשרה במערכת החינוך. אני לא יודעת עד כמה למדתי השנה, האמת, כשחודשיים ממנה הוקדשו לשביתה המפורסמת (לא שאני מתלוננת) וחודשיים לחופשות מתכונות ובגרויות. אני חושבת שאם עוד כמה שנים אנסה להזכר בכיתה י"א מה שאזכור יהיה בעיקר שעות ארוכות של שיעורי תנ"ך-היסטוריה-וכל-דבר-בעצם שבהם בהיתי מסביבי בשעמום וערכתי רשימות וירטואליות של אלף ואחד דברים מועילים יותר שיכולתי לעשות באותו רגע.

בעצם, זה לא מדוייק. סביר להניח שמה שאזכור מכיתה י"א יהיה הטיולים- הגדנ"ע (שבו סבלתי שם מכל רגע, למען האמת. למעשה כולם טענו שהם סובלים אבל ברגע שעלו על האוטובוס הכריזו שהכל היה חווייתי ונהדר. אני עדיין טוענת שהיה זוועתי), מסע ישראלי מבראשית (שבאמת היה מהנה ומעשיר, מינוס הקטע של יום ההולדת הגרוע ביותר אי-פעם וקור אימים) והביוטופ. נו, הביוטופ יכול היה להיות כיף, אבל כל הפוטנציאל נעלם כמה שאני אמורה לעשות הוא לחקור את הצמח המשעמם ביותר ביקום.

אבל סיכומי שנה זה בראש השנה ועכשיו חם לי מדי בשביל לנסות להזכר במשהו. בכל אופן, מסתבר שעכשיו אני שמיניסטית. אני עדיין רואה את הי"בתים בבית הספר כשהם באים לבגרויות, אבל האמת היא שהם כבר מזמן לא שם באמת ואנחנו הכי גדולים עכשיו. בחטיבה, בכיתה ט', "הכי גדולים" היה מין אשליה נחמדה של ערסים שהתעללו בילדי כיתות ז' התמימים והתחצפו למורים. עכשיו הכי גדולים זה הכי גדולים באמת ואין "שנה הבאה" ואין "נעבור לתיכון" ו"אומגאומג בגרויות". פתאום נזכרתי שכשהייתי קטנה לא האמנתי שפעם אהיה בכיתה י"ב, כמו הילדים הגדולים מהשכונה שנוסעים לבית הספר באוטובוס. הייתה לי פסקה כזו בראש אבל היא בנאלית להחריד. בכל אופן.

אופטימיות

אין לי מושג מאיפה באה לי האופטימיות, אני בכלל אמורה לחטוף דיכאון קיץ נוראי עכשיו, במיוחד בשילוב עם תקופת הבגרויות, אבל איכשהו זה לא קרה. בבגרות במתמטיקה למשל (היום שמאז כיתה ט' בערך ידוע כיום הדין וכו') ובמים שלפניה הייתי רגועה מתמיד, התכוננתי בקושי, נשמתי באופן סדיר ואפילו פתרתי הכל נכון (!). למועדי ב' באנגלית (היי, אני צריכה 100) ובמתמטיקה (גם 90 יספק אותי כרגע) ובאופן כללי אני אופטימית. סיימתי מחשבים, תנ"ך והיסטוריה, ובי"ב יש ספרות הבעה ואזרחות - כיף. כן כן, אזרחות זה לא כיף. בסדר. אבל זה קל. אני גם מתכננת להוריד את עצמי ל-4 יח' במתמטיקה, ככה שנשארתי עם שני שאלונים שאמורים להיות לא קשים במיוחד, יחסית, פלוס המון שעות פנויות במערכת, ובכלל, בשנה הבאה הכל יהיה הרבה יותר נחמד.

מה הלאה

יש לי אישור עבודה (סתם כרטיס מצ'וקמק שהייתי צריכה לנסוע בשבילו למשרד הפנים ולעבור בדיקה בטחוניים כאילו הגעתי מינימום לשדרה התעופה ביו-יורק), ועם קצת מזל אפילו תהיה לי עבודה. אחר כך חופשה קצרה עם המפשחה (ים!) ואז באוגוסט יש קורס פסיכומטרי שהולך למלא לי את המוח בכל מיני מילים מצחיקות ובנוסחאות מתמטיות שאף אחד לא משתמש בהן מעבר לפסיכמוטרי. אחר כך, כאמור, י"ב.

כן, אבל מה הלאה?

יש לי על השולחן מכתב ירוק שמודיע לי ש"נתונייך האישיים משייכים אתך לקבוצה איכותית של אנשים להם אני מציעים להתמודד על מקום בעתודה האקדמית". לצידו יש לי מכתב מועמדות לפרויקט גאמא שמזמין אותי למלא שאלון באתר (המאוד תקוע-ולא-תואם-פיירפוקס של חיל המודיעין). השאלון מלא בכל מיני מושגים מעולם התוכנה והתכנות וניהול מערכות ואלוהים יודע מה, שמעולם לא הבנתי ולא התיימרתי להבין בהם משהו, שלגבי כל אחד מהם נתבקשתי לציין את מידת התמצאותי בו בסולם של 1 עד 5. מיותר לומר שהרגשתי מעט טיפשה כשמילאתי את השאלון ההוא. שי המכתבים מאוד מחמיאים לי ומצד שני, מאוד מחזקים את התחושה שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי, ומה הלאה.

*

" [...] ואף-על-פי-כן אין בדעת המסַפר לייחס ליחידות התברואה האלה חשיבות גדולה יותר משהייתה להן במציאות. אמנם רבים מבני עירנו, אילו היו במקומו, היו נכנעים כיום לפיתוי לנפח את תפקידן. ואולם המספר נוטה לחשוב דווקא שמי שמייחס חשיבות רבה מדי למעשים היפים, סופו שהוא חולק, בעקיפין, כבוד גדול לרוע. כי הוא מרמז בכך שערכם הרב של המעשים הטובים אינו בא להם אלא משום נדירותם, ושהרשעות והאדישות הן מניעים שכיחים הרבה יותר במעשיהם של בני-האדם. להשקפה הזאת אינני שותף כלל. הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבוּרוּת, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מהרשעות אם אין בו תבונה. בני-האדם טובים לרוב ולא רשעים, והאמת היא שלא זו השאלה. אלא שהם בורים, אם פחות ואם יותר, וזה מה שקרוי מידה טוב או מידה רעה, והמידה הרעה המייאשת מכולן היא הבורות המדמה לה שהיא יודעת הכל ולכן היא מרשה לעצמה להרוג. נפשו של הרוצח עיוורת, ואין טוּב אמיתי ואף לא אהבה יפה בלי מלוא הבינה האפשרית."

(מתוך "הדבר", מאת אלבר קאמי)