"קיומנו כיום, אופיו פעיל. כל חיינו אינם אלא חתירה קדימה. מכלול חייה של החברה – כשהיא עובדת או מתפללת או מתבדרת – רווי תוקפנות, תוקפנות מוכרת. מטופחת ומקובלת המובאת בחשבון בכל תכנון. [...] אין איש הושב בחיבוק ידיים ומצפה למשהו, כי המצפה לא יזכה בשום דבר, ואין איש יושב ומסתכל. אין עוסקים עוד בהסתכלות ואין מטפחים אותה, אין מלמדים אותה בשום מקום, ובאין יודעין ויתרו עליה הכל. אולי נתפסים להסתכלות אנשים זקנים, בלי משים, כשהם מתמכרים לזיכרונות או שוקעים בהרהורים; וכמובן, אם עדיין לא התנמנמו או עצמו עיניהם לנצח, באין רואה. אכן, יש לנו מוסדות מיוחדים ומעבדות להסתכלות. אבל שם רק משמשת ההסתכלות את הייצור או את ההשקעה שנועדה לשאת רווחים. ואין לכך כל קשר להסתכלות שאני מתכוון אליה. ההסתכלות האמיתית היא, כפי שהגדרתיה לעיל הגדרה כללית, הלך-נפש. עכשיו אגדיר אותה במדויק יותר: זו צורת קיום – מתמיד, סביל, כמו שאומרים, שתוּק, מהורהר. המתנה? לא. המתנה למה? לגבי המסתכל עומד הזמן דום, הרי שאינו איכר המצפה לנביטת הזרעים."

חזירי הים/ לודוביק ואצוליק, עמ' 23

"תכליתיות היא חובה שממנה מצליחים להתחמק רק אלו שהוכרזו רשמית כנוטים למות – הזקנים, הקבצנים, המכורים לאלכוהול או סמים. לפיכך, ברגעים של חולשה אני מוצא את עצמי מחקה את ההילוך הנחוש של האנשים העסוקים. אני אפילו מעיף מבט בשעון שעל צג הסלולרי שלי ואז מקפל ומכניס אותו בחזרה לכיס ברוב טקס. קשה להיות המשוטט היחיד בעיר שבה אפילו תינוקות בעגלה נראים כאילו הם ממהרים לאן שהוא"

קצב התמוססות הקרחונים/ יזהר הר לב, עמ' 36

* * *

הממשק של ישראבלוג הוא כמו בגרות בתנ"ך, או סיכת ביטחון שמחזיקה את הכומתה - משהו שאני זוכרת שהיה חלק ממני פעם אבל ב-2015 הוא קצת תלוש. משהו באייקונים נראה כאילו נלקח ממהדורת ממהדורת 1999 של אופיס (ביליתי עכשיו כמה דקות בלנסות להיזכר איפה לוחצים כדי לנקות עיצוב), שלא לדבר על העמוד הראשי שפשוט קפא בזמן.

עוד יש כאן מישהו? אם כן, השמיעו קול.

(תודה לא')