ונדמה שהקושי הכי משתמעותי היה מאז ומתמיד, ויה גם, כנראה תמיד, העובדה שכולנו רובנו יודעים טוב מאוד להתנסח ברהיטות ולהכביר במילים גם כשאין באמת צורך ואפילו להגיד סתם-משהו-סחר-טעם-וחסר-פואנטה-וארוך כשבסופו של דבר, כבר לא נשאר באמת, לאף אחד, משהו מעניין להגיד.

[...]

מראיין: "מעניין. ובכן, הזכרת את עניין הדיכאון שלך."

קונור: "לא, לא הזכרתי."

מראיין: "אתה מנברסקה, נכון?"

קונור: "כן, אז מה?"

מראיין: "תעצור אותי אם זה נהיה אישי מדי, אבל לי זה נראה שיש משהו אפל שעבר שם. איך זה היה בשבילך, לגדול שם?"

קונור: "אפל? לא ממש. אה, למעשה, הייתה לי ילדות מצוינת. ההורים שלי היו נהדרים, הלכתי לבית ספר קתולי. היה לנו כסף, אז זה היה... קל. בעיקרון, היה לי הכל, קיבלתי כל דבר שרציתי."

מראיין: "מעניין. אז כל האזכורים, כמו "תינוקות באמבטיה" הם לא ביוגרפים?"

קונור: "ובכן, היה לי אח שמת באמבטיה. טַבע. למעשה, היו לי חמישה אחים שמתו ככה."

מראיין: [שיעול ספקני]

קונור: "לא, אני רציני. אימא שלי הטביעה אחד בכל שנה במשך חמש שנים ברציפות. השם של כולם היה פטריק, אז... זהו, כולם קיבלו שיר אחד."

מראיין: "הממ."

קונור: "...זה כמו לצאת מהדלת ולגלות שזה חלון."

מראיין: "...אבל המוזיקה שלך היא ללא ספק מאוד אישית."

קונור: "בוודאי. אני מכניס הרבה מעצמי לתוך מה שאני עושה. זה כמו להיות סופר, אתה חייב לתת לעצמך להשתמש בסמליות ובאלגוריה כדי לשרת את המטרה שלך. ו, וחלק מזה זה חמלה, אמפתיה כלפי אחרים, והבנה של המצב שלהם. הרבה מהדברים שאני שר עליהם באים מחוויות ומהתנסויות של אנשים אחרים, כמו גם משלי. זה לא צריך להיות משמעותי. המסר אמור להיות אוניברסלי."

מראיין: "אני מבין למה אתה מתכוון. [...]
והמטרה שלך?"

קונור: "אני לא יודע. אה, ליצור רגשות, אני מניח. אם השיר יוצא כמו שתכננת."

[...]

מראיין: "הזכרת אמפתיה כלפי אחרים. היית אומר שזה הדבר שמניע אותך ליצור את המוזיקה שאתה יוצר?"

קונור: "לא, לא ממש. זה יותר צורך בסימפתיה. אני רוצה שאנשים יצטערו בשבילי. אני אוהב להרגיש את הצריבה בעיני הקהל כשאני לוחש באוזניהם את סודותיי האפלים ביותר לתוך המיקרופון.
כשהייתי ילד, הייתי לוקח אתי בכיס סיכת ביטחון לכל מקום שאליו הלכתי, וכשאנשים לא היו שמים לב אליי מספיק הייתי נועץ אותה בזרוע שלי עד שהייתי מתחיל לבכות. כולם היו עוצרים ושואלים אותי מה קורה אתי. אני מניח... אני מניח שהייתי כזה."

מראיין: "באמת? אתה אומר בעצם שאתה עושה את כל זה למען תשומת לב?"

קונור: "לא. אני שונא שאנשים מסתכלים עליי. זה עושה לי בחילה. למעשה, ממש לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי."