אז התגייסתי לפני שבוע.
האמת? הרבה פחות נורא ממה שדמיינתי.

בכיתי רק בדרך ללשכת הגיוס כשתום שר לי באוזן "It's gonna be... a glorious day", אבל אחר כך צחקתי על עצמי קצת, כי באמת שהיה בסדר. בבקו"ם צילמו אותי וחקרו אותי ודקרו אותי (ארבע פעמים!) והעמיסו עליי קיטבג ומדים ודיסקיות והצהרות וטפסים ואז העלו אותי על אוטובוס לצפון ו... כל השבוע שחלף נראה לי רחוק עכשיו. להיות בבית עם מכנסיים קצרים ושיער פזור מרגיש פתאום מוזר. רציתי לכתוב יותר אבל לא הספקתי (למה אף אחד לא סיפר לי שמעכשיו סופי שבוע יעברו כל כך מהר?). באופן כללי: בינתיים, איכשהו, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. אני מצליחה לשמור על קור רוח להזכיר לעצמי שהכל משחק שיסתיים בקרוב, ואחר כך - נחיה ונראה.

(תודה לכל המגיבים בפוסט הקודם. זה מחממם את הלב, גם אם בדיעבד)

אני לא יודעת איך אני אמורה להרגיש בקשר לזה. זה היה אמור להיות פוסט אמיתי אבל הראש שלי מלא במיליון ואחד דברים ואני לא מצליחה לנסח שום דבר. אני מתה מפחד ולא מאמינה ש - וסליחה על האשכרה [איזו מילה מפגרת, אשכרה] - אבל אני אשכרה חיילת. ממחר. אני קצת היסטרית אבל גם, איכשהו, ממש אדישה.

פרופורציות, אני אומרת לעצמי. סך הכל טירונות כלל צה"לית, אף אחד עוד לא מת מקצת חול, חוסר פרטיות ויחס מגעיל של מפקדים שחושבים שהם אלוהים. ומה שלא הורג... וכו'. אבל אני עדיין מתה מפחד. אין לי סיום הולם לפוסט הזה. אחזור עם חוויות בסלנג צה"לי , מתישהו. וויש מי לאק, לילה טוב, etcetera, etcetera.

נ.ב.
תמונה להמחשה