הנה הוא בא.
היום הנורא, שבחלקים נרחבים מחבל הארץ הקטנה שלנו נוהגים חלקים נכבדים מהאוכלוסיה (סימני זיהוי: גיל 6-18, לרוב מחזיקים בימים אלה באוסף מרשים של חפצים תמוהים הנעים מעטי ג'לי ורודים מנצנצים ותיקים קרועים המקושטים בגרפיטי שלא יבייש את שכונות העוני בניו אורלינס, ועד ליומני מייקל לואיס ואגם רודברג [הו, האימה]) להכריז כיום אבל לאומי, ללבוש שחורים (או ורודים, תלוי) למלא את בלוגיהם בפוסטים מתבכיינים: "אווווווווףףף נגמררררררר החופשששששששששש אעאעעעעעעע!! מה אני יעשההה?!! בא לי לאתעבד!!!1111".
היום הנורא, שבו המוני זאטוטים שרק אתמול נעמדו מאחורי השמלה של אימא ולא רצו שתעזוב אותם לבד לגן, אורזים תיק, קלמר, מחברות, יומן, מדבקות למחברת, קלסרים וביכות מהדק של דרגון בול זי ומדקלמים יחד עם שלושים זאטוטים כמותם "שלום כיתה א";
היום הנורא, שבו תלמידות כיתה ז' שרק אתמול התאפרו בפעם הראשונה כדי להיות אכי מאממת בתמונה בספר המחזור, לובשות ורוד מכף רגל ועד ראש ונחושות להיות מלכת השכבה בחטיבה.
היום הנורא, שבו תלמידי כיתה י', שרק אתמול יצאו משערי החטיבה כשהם מאושרים לדעת שלא ייראו יותר את כל אותם טיפוסים הורדרדים המצנצים (ע"ע תלמידות כיתה ז', שאגב לא השתנו הרבה מאז) ואת הערסים ה...אמ, גם כן ורודים- תופעה נוראית (ע"ע כנ"ל) ייכנסו בשערי בית הספר כשהם רועדים מכף רגל ועד ראש, כי זה, וואו, תיכון, אומייגאד!!!111, אנחנו בתיכון!
(מערכת הבלוג מצטערת על ריבוי סימני הקריאה והאותיות ותנסה לוודא שהדבר לא יחזור על עצמו, תודה.)
זהו זה, האחד בספטמבר מגיע.
למעשה, טכנית הוא כבר הגיע, אבל זה הורס את כל האפקט הדרמטי, אז ברשותכם אני אשאיר את זה כך.
למען האמת, אני לא לחוצה כמו שחשבתי שאהיה, וכל עניין ה"אימא'לה, אנחנו בתיכון!" כבר הספיק לעבור לי בדרך פלא. אני בטוחה שבבית הספר ידאגו להשכיח מאיתנו כל מחשבה של התבאסות מכך שהחוופש נגמר בכך שיעסיקו אותנו עד הראש בשיעורי בית כך שלא יהיה זמן לחשוב על...כלום.
ובאמת, אחרי הכל, עם שיעורים או לא, כולנו נתרגל לשגרת בית הספר, ולכל המבחנים של "אחרי החגים" שאז מתחילים ממש ללמוד, הרי, אחרי הכל, זה כמו כל שנה ואני בטוחה שאני אתרגל מהר. זאת אומרת, הלוואי שאני אתרגל מהר.
אז בלי להתפלסף יותר מדי- שיהיה לכולם בהצלחה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
