כלבא שבוע
מבוצר. הכשלונות הגדולים נכנסים מדי פעם מהאשפות שבחומה. הם חוצים את
מכשול המים שמקיף את הטירה המבודדת, מניעים את הראש כמודים לשומרים ונושאים את
קלשונם בגאון. ברעש היחסי הזה שנוצר מהלחימה חסרת התוכלת מחוץ לחומה, דברי המלך נשמעים
כברכה לפולשים. אפילו באוזני עצמו. המלך מהודר כתמיד ואפילו הכתר לראשו אבל השליטה
האמיתית היא שלהם. בהתאם להסכם משיגי הגבול פוצעים את המלך בעדינות באמתלה של רצון
העם וטובתו של בית המלוכה. את תקופת ההחלמה הם מעבירים בחדרו של המלך ומטמאים את
קדושת היוהרה באבסורד שבקיומם. כשמגיע הזמן הם מקלפים את הגלדים מפצעיו באיטיות.
בכדי לא להכאיב, לא בכדי להאריך את הסבל. עם הגלדים המבריקים הם עושים דרכם לעמדת
המצור בזמן שכלבי השמירה הם היחידים שמעיזים להוציא הגה ולנבוח בעקשנות. במיומנות
של זכרון שרירים הם משלימים בעדינות את הכדור הפורח שיעלה יום אחד על העיר, מלא
באוויר חם של חוסר תכלית.בכל הככרוניקה הזו של ניתוב כשלונות לתצוגת יכולת המלך לא יכול שלא
לקנא בכלבים. הוא מקנא בכלבים.
למה אין לו רצועה סביב הצוואר ואותך מובילה אותו
בגינות בבוקר בלילה כשהוא צריך
למה אין לך גישה חופשית לבטן שלו ולאוזניים הרכות
שלו מה ביקש המלך להתגעגע עד שגעון כשאת הולכת אפילו להיות אחד שיושב לך בתיק הוא
מוכן. אפילו כזה אני מוכן.