כמידי ערב יום הכיפורים, שעות ספורות לפני שהחושך יורד על הארץ והצום נכנס, אנחנו נוסעים לבית הקברות. מדי פעם עוד כמה אנשים מגיעים, רוב הפעמים זה רק אנחנו.

בדרך לשם, בממוצע 20 דק' נסיעה, אבא מספר עליה כרגיל ואני וטל שואלים שאלות. כמו תמיד, רק קצת יותר בוגרות. אבא מספר כמה יום כיפורים הוא יום משמעותי בשבילו, למרות העובדה שהוא לא שומר מסורת, ואני מוסיפה ומציינת שגם בשבילי. וטל... טל מדבר על הנסיעה לים באופניים ואיך וכמה ולמה. ולפעמים הוא גם קצת מציק, אבל רק לפעמים. ואז אנחנו מגיעים, ממש כמו תמיד. נכנסים לבית הקברות, מדי פעם קונים זר פרחים או אם יש מספיק כסף- עציץ קקטוס כמו שהיא תמיד אהבה, תורמים שקל או שניים לצדקה והולכים את הדרך הקבועה. מנקים את הקבר שהספיק להתלכלך מהפעם שעברה, מדליקים נר ומסתכלים. נראה שכול אחד נמנע מבאמת לתת משמעות גדולה למעמד, אבל אני בטוחה שאיש לא יכול להתעלם. והעיניים הירוקות-כחולות של כולנו, שנראות כל כך רדודות- פתאום מקבלות עומק. ישמע קלישאתי, אבל גם אצלי עוברת צמרמורת מלראות את הדוד האדיש שלי מתרגש. ואת האבא החזק שלי נשבר. אבל נשבר בשקט.

אצלי כמובן עובר שוב רגש לא ברור שמרטיט איברים בכול הגוף הזעיר. לראות את השם שלך המלא שלך על מצבה ישנה, גם אם זו הפעם המי-יודע-כמה, זה בהחלט מחזה לא נעים.

כולם בנים, גדולים וקטנים. ואני הבת היחידה. ה-ג'ודי- היחידה. אנשים שהכירו אותך מקרוב תמיד נוהגים לציין כמה אני שונה ממך, בטון אוהב ומלטף. אבל אני נוהגת לקחת את זה במובן השלילי.

תמיד נוהגים לשבח את אלו שכבר אינם, ומי כמוני, שנולדה כמה שנים טובות לאחר שהלכת מין העולם, יכולה בכלל לשפוט?

ובכול זאת, אני מאמינה לכול מילה שיוצאת לאנשים מהפה. ואף חושבת שהם ממעיטים.

צנועה היית, יפה וטובה. ונותנת, נותנת המון. כמה אני שונה ממך.

שמים אבן קטנה על המצבה, לוחשים כמה מילים. הקטנים מתרגשים וחושבים שהמשאלה באמת תתגשם. בדר"כ יש המון ספקות שאת באמת שומעת, אבל שלשום הייתי בטוחה שאת איתי.

לא פשוט לחיות בצל שלך. זו לא אשמתך, אני יודעת. אבל בתור אחת שנקראת על שמך אני באמת מרגישה מחויבת להיות אולי-רק-קצת-כמוך. ואת חסרה, חסרה המון. אבסורד שאני כמהה לדבר שמעולם לא היה לי. לסבתא שהיא כל כך שונה מסבתא מרים הנהדרת, סבתא ש... מי יודע איך אני הייתי, אם היא הייתה.

לא יוצא הרבה להיזכר בך, אני חייבת לציין. מדי פעם ששואלים אותי למה לעזאזל ההורים שלי החליטו לקרוא לי ככה ואני מסבירה. לא מפרטת, רק אומרת משפט שחוזר ונשנה שוב ושוב.

וביום הכיפורים הזה... יצא לי שוב, להתרפק על זיכרונות של אחרים.

רק קצת שונה מהפעמים הקודמות. בבגרות, בהבנה, בצניעות. ובעיקר- בשקט.

ובכלל, הרגשתי אותו בפעם הראשונה. עם הצום שחל עלי כבר פעם שניה, והמון המון מחשבות.

גמר חתימה טובה,

זו באמת הולכת להיות שנה טובה.