שכולם דמויות בהצגה הפרטית שלי. גם אלו שאינני מכירה, גם העוברים והשבים ברחוב. גם השכנים המטרידים והמורות ההזויות. גם המוכרים הנחמדים בחנות וגם המוכרים האנטיפטיים והקרים. כולם- הצגה אחת גדולה. הצגה אחת גדולה שנוצרה ובוימה אך ורק בשבילי, למעני. על ידי מישהו גדול מאוד. נוצרה על מנת לשמח אותי ומנגד להעציב ולהכעיס. ונדמה לי, שכשיבוא הרגע ואני אאלץ להיפרד מין העולם, ההצגה תיגמר. האורות יכבו, הקהל שאינו יחזור לביתו שאינו, העולם יתמלא בחושך, חושך ימלא את העולם. גם אני לא אהיה פה.

כעת מתחילות השאלות, הספקות. מאוד קשה לתאר כלום. כלום מאוד קשה לתאר.

מוזיקה, לרוב, מזכירה לי שתמיד אפשר לנוח לדקה או שתיים מהחיים שלא מפסיקים לרוץ- ולהירגע. להירגע בין שירים שמחים ובין פחות שמחים. להיזכר בחוויות מרגשות וסתמיות. ליצור לעצמך עולם שלם, משלך. עולם בו אתה קובע את הדמויות, אתה השחקן הראשי. אתה מחליט מתי האורות ידלקו, מתי הבמה תהיה שחורה והאורות יכבו. לא כמו בחיים, שמישהו אחר, גדול, ענק- החליט כבר בשבילך. ובמוזיקה, כמה שמוזיקה מלווה במילים שחיברו להם מנגינה יפה- תתפלאו, אבל היא איננה זקוקה למילים. כי השיר, אומר הכול. ואתה היחיד שמחליט מה הוא יאמר בשבילך.

כך גם בבמה. בין אם שחקנית ראשית, בין אם ניצבת חסרת משמעות. בין אם הקהל עצום ובין אם הקהל הוא בסה"כ שותפים לסדנאות ולחוגים למיניהם. שם, כשאני שם, אני המלכה. וזה בכלל לא רלוונטי אם אני מגלמת דמות של משרתת, עוברת אורח תמימה או סתם ענייה מרודה. אני, ה-מלכה. וזו לא אני זו שבוכה, זו ששמחה, זו שכואב לה, זו שעושה מעצמה צחוק, זו שעלולה להיסכל באבנים במועד מאוחר יותר. הו לא, שלא תחשבו כך לרגע, שלא תטעו למאית השנייה! זו לא אני, זו הדמות. ושכה יהיה לי טוב.

ובכתיבה, הו עברית-קסומה-ויפהפייה שלי. עדיפה על כול שפה אחרת- שקרן מי שיגיד אחרת. איך עם דף מקומט ועט ישן, איך עם מסמך וורד ומקלדת שחורה, איך עם חוט מחשבה שלעולם-לעולם-לעולם לא נגמר... אני מוצאת תשובות לכל כך הרבה שאלות. מוצאת דרכים, מוצאת צדדים. יכולה למצוא, כמו תסריטאי מחונן- דרך מפלט ומסתור, נקודות שליליות ועוד יותר-חיוביות. דברים שלא עולים על הדעת- בדיבור, בהתבטאות בע"פ (כמה שתהיה טובה ושותפת,)- עולים כעת, בכתב. והכתיבה, תיקח לאן שתיקח; ממקומות חשוכים מטיפת אור ועד מקומות שדרכם היא אך ורק למעלה.

והכול- שלי הוא.

ומדוע ברצוני לעזוב?

בעיקר, בגלל הכול.

והכול- בגלל העיקר.

אני שוב נכנסת למעין אופוריה משל עצמי ונותנת לדקות נגועות אושר האלו- להשתלט על כול כולי. וכמה כיף, כמה כיף לדעת, שהכול, הכול, הכול... מתחיל ונגמר אצלי. בעשייה שלא נגמרת, בלחץ מטורף, בימים עמוסים, בשעות שסופן לא נראה באופק... הכול, הכול, הכול... סובב את את הבמה, את המוזיקה, את הכתיבה, את הקולנוע, את הספרות המדהימה. הכול קשור אך ורק בנושאים שאני, לבדי, אנוכי, בעצמי- בחרתי בהם. אני, ג'ודי, ולא אחרת.

ושכה יהיה לי טוב.