האור הגדול העפיל על מזג האוויר הקודר בחוץ, ספק חום ספק קור כלבים. ספק גשם ספק נעים. ובכול זאת, הסתדרתי. והמוזיקה, כמו שרק מוזיקה תוכל, התנגנה באורח פלא בעזרת אקורדים ספורים, מנגינה שנונה, גיטרה ישנה. דווקא בחרתי להתעקב על כול אלו, על אלו שהזינו את האוויר באופן מושלם ואלו שאכלו וטרפו את השאר. על הבתים הישנים והמבנים החדשים שמפיצים אור, על העוברים והשבים מתחת לביתי עם שקיות גדושות ובגדים צבעוניים. אולם, אלו, במקום להעכיר את המצב כתמיד- הוסיפו מציאות לחלום. וכך היה.

מחלוני, כבר קשה לראות טיפת יופי. אוסיף ואומר שאין אפשרות כזו. כול ההולכים מלאים בכלום, והכלום ממלא אותם. נראה כאן שפע ואני היחידה שתוכל להעיד על ריקניות אינסופית. וכול אלו, כול אלו יוסיפו ויאמרו כמה טוב. אני אומרת- כמה טוב עכשיו.

הגעגעים הבלתי פוסקים לתקופה מסוימת, חודלים מלנוע במחשבותיי. ייתכן ואתה הסיבה לכך. אתה היפה, אתה הצעיר, אתה השונה ממה שנהגתי להכיר. במצב אחר, בזמן אחר, במקום אחר- יכול להיות שלא הייתי מתפלאה כלל. ובכול זאת, לעיתים, אתה עמום ומתחלש. לרוב, מתחזק וגדל.

אני מניחה שקיבעון במטרה מסוימת שלא מובילה לשום מקום זהו הרס עצמי לשמו. עצוב להיווכח לכך שעל דברים כאלו לא חל חוק התיישנות. ועדיין, כשנובמבר חולף ודצמבר מגיע, קשה לי להתעלם מהעובדות. עובדות שפג תוקפן, אני משערת. עובדות שהכאיבו ושרפו, עובדות שבוודאי ובוודאי אינך זוכר. חלפה שנה, אפילו יותר. העולם כולו השתנה מקצה אחד לקצהו השני, וכך גם אנחנו. ועדיין, זוכרת. זוכרת, לפעמים כואבת. לרוב שמחה על המצב שבו אני שרוייה כעת. ככלות הכול, כבר מזמן נבלעתָ עמוק בתוך קופסה ישנה, בתור זיכרון מתוק שכיף להתענג עליו פעם ב, ולהיבלע בתוך ים שחור.

עוברת שעה, עוברת יממה. תכף יעברו הימים ויעבור שבוע, לאחר מיכן שבועיים, ומי יודע... אפילו חודש?

מתכנסים זה בתוך זו, מוחבאים זה בתוך זו. ואני תוהה,

אם זה מה שאני באמת רוצה.

צר לי שאין באפשרותי לנשוק לזמן ובכך להתאים אותו לפי מצב רוחי;

עוד יותר צר לי, שברגע הכי לא הכרחי- הוא יעבור במהירות האור, וכשצריך- לא יגמר לעולם.