נכתב ב-12.12, סליחה מראש על העיכוב.

אני לא יודעת איך הצלחתי להעביר את מרבית היום בהתעסקות בדברים כל כך שטחיים ורדודים.

יש יאמרו, שזו הייתה הדרך הכי טפשית, אחרים יגידו שזו הייתה הצורה הכי נוחה, ואני מניחה שייתכן ובאמת רציתי והתנער מכול הרגשות, מכול הזכרונות... מכול הצריבות בגרון והשיברון הקבוע בלב. גם יכול להיות, שההתעסקות הבלתי נשנית הזו במוות- נמאסה עלי.

ועדין,

כשעצרתי ברחוב, כשהמתנתי שהאור האדום ברמזור יתחלף, שישבתי בשיעור, כששתקתי בשכיבה, כשעצמתי את עיני במיטה, כששמעתי אנשים, בהפסקות בין מילה למילה, בנשימות הקטנות בין שורה לשורה...

חשבתי עלייך.

שנה עברה רותם. רותם שלי, מלאך שלי, שנה שלמה עברה ובכול יום שעובר נראה שהכאב גדל ואיננו נשנה.

אני לוקחת אותך איתי לאן שאלך. את חרוטה בזכרונותיי, בליבי, במחשבותיי שנוהגות להשתנות ולהחתלף תוך שניות. האישיות שלך, הנשמה שלך... מצליחות לגרום לי להיות ולשאוף לטוב. להיות אדם טוב, עם כוונות טובות ורצונות טובים. ובכול טעות, בכול שגיאה... בכול שמחה, בכול שיכרון חושים, בכול 12 לחודש, בכול אזכרה, בכול שיחה ולו הקטנה והשטחית ביותר... אני נזכרת בך.

בצחוק המשגע, בעיניים השובבות, בגופך הארוך, בנשיותך המתפרצת ומנגד ההתחלתית והראשונית... אפילו בגשר שהיה לך, ובכול זאת תמיד היית היפה בנשים... "אז נכון, היה לך גשר. אבל זה פחות או יותר היה הפגם היחידי בך- וגם הוא, הוסיף המון." [...]

את איתי, את בליבי.

ובכול פעם כזאת, אני עוצרת. נוגעת בידיי שהתייבשו כהרגלן מהקור של דצמבר שהפך בשנה האחרונה להיחשב כשחור מתמיד. אני שותקת, מנסה לקפוץ אל פסי הרכבת שנוסעת במהירות האור,

וכמעט ומצליחה לגעת בך.

שלום לך, רותם שלי.

שנה שלמה עברה והעולם כולו התהפך, ועדיין הדבר הנורא ביותר לא נקלט לאף אחד מאיתנו. קשה, קשה, קשה. ואין ברירה.

נוחי על משכבך בשלום.

את חקוקה בליבי לנצח נצחים.

יהי זכרך ברוך.