במבט מתחכם, במבט שנון, במבט בוגר, במבט מבין, במבט כועס, במבט מאוכזב.

בכזה מבט ואף נוקשה יותר, אני מתסכלת עלינו. וייתכן, שזוהי הרגשה חולפת. ייתכן שהסתכלות מהצד כמו תמיד מובילה להרס. ייתכן וההרס הוא כולו שלי.

ייתכן.

כמו במסיבה מטורפת, כמו בשיכרון חושים, כמו בחלל, כמו באוויר הטורף, כמו במחול מלטף.

לפעמים, אחרי שהמסך יורד והחגיגה מגיעה לקיצה, אחרי שהגשם פוסק והעננים מסתתרים זה מאחורי זה, שניה לפני שקרן אור מלאת תקוות נשלחת לחמם את כולם,

זה נגמר;

העצב חודל מלהפריע. השמש שוב מתכננת להופיע, שוב בזמן הכי לא צפוי. וג'ודי כמו תמיד תשמח שהשמש שוב מחממת ושהשוב חוזר על עצמו שוב ושוב ללא הפסקה, כיוון שדברים טובים לעולם לא נמאסים עליה.

מוזר שהפעם הגשם בא בדיוק במקום. מוזר שהסכמתי לדברים שבלי שום ספק- עד לפני חודש ואפילו שלושה שבועות, הייתי מתנגדת להם בכול תוקף. מוזר שכול ההתרפקויות האלו פתאום נעימות לי, מוזר שהחורף נעים לי. מוזר לי שאינני צריכה בשעה זו לחנוק שוב בכי ואינני זקוקה לאושר מירבי. וכשארצה להפסיק, אפסיק.

וגם ייתכן,

שהמבט איננו ישתנה וישאר כמות שהוא.

הלוואי שיחכים יותר, הלוואי שיתגבר יותר. והלוואי, שלא יצטרך להביט, בשנית.

ערב נעים.

בלי שום קשר, לכלום. וזה כול היופי.