בטלוויזיה הראו משפחה עם אימא ושלוש ילדות שהבית שלהם נהרס כי נפל עליו טיל והם נורא פוחדים, אז שאלתי את אימא אם אנחנו נוכל לארח אותם או מישהו מהדרום והיא אמרה שהיא הציעה לאפרת חברה שלה מבאר שבע לבוא אלינו ושהיא לא הסכימה. לא גיליתי לה אבל אני שמחתי כי אני לא אוהבת את אפרת בגלל שיש לה פנים מוזרות וכול פעם שהיא רואה אותי היא שואלת אותי שאלות על ילדים בגן ומציקה לי ונותנת לי פליקים בטוסיק שאני לא מתנהגת יפה לדעתה. וגם אסתר הדודה הנחמדה של אבא, שגרה לבד בבאר שבע, אמרה בנימוס שלא. את אסתר אני אוהבת אבל אני לא דואגת לה כי יש לה ילדים בחו"ל וחוץ מיזה היא עשירה אז היא תוכל לנסוע לכול מקום שהיא רוצה בעולם, רחוק רחוק מכול הערבים עם השפם השחור והקללות.

אמרתי לאימא שאפשר לארח עוד משפחה אפילו שאנחנו לא מכירים וזה יהיה נחמד ואני אוכל להכיר חברים חדשים ולישון במיטה הגדולה שלי עם עוד מישהי, כי יש שם מקום ואני אף פעם לא באמת מכסה את כולה ואז קר לי ואני מתעוררת בלילה. ושחוץ מיזה, זה לא יפה שהם בדרום בוכים ומפחדים ואני פה רואה טלוויזיה וקצת עצוב לי, כי זה עצב של רחמים ולא עצב אמיתי. אימא אומרת שזה בסדר, ושיש לי מזל שאני לא צריכה באמת לפחוד, אבל אני יודעת שזה שטויות כי היא אימא ואימא אומרת דברים טובים כדי שאני ארגע, והיא תמיד תגיד שאני יפה גם אם אני לא באמת יפה, ושטוב גם אם לא באמת טוב. אבל אז ראיתי איש חשוב מדבר בחדשות... כזה עם שיער לבן והמון קמטים ליד השפתיים, והוא אמר שעוד כמה זמן הטילים יגיעו גם לתל אביב וצריך לעצור את זה. אני יודעת שכשאנשים עם שיער לבן וקמטים מדברים אז הדברים שלהם חשובים גם אם הם לא מובנים לפעמים ומדברים בכול מיני מילים מוזרות וארוכות כאלה, כמו אינציקלופדיה רק יותר ארוך ולא ברור. אז התחלתי לפחוד בגלל שתל אביב זו העיר שלי ואני גרה בה. ולא רק אני גרה בה, גם אבא ואימא גרים בה ואח שלי הקטן, ואפילו שלפעמים אני מקנאה בו כי אימא אוהבת אותו יותר ושהוא בוכה כולם מתייחסים אליו ושוכחים ממני, אני אוהבת אותו. אבל אל תגלו לאף אחד כי זה סוד, ושאימא הולכת רגע הצידה אז אני נותנת לו נשיקה על הלחי. גם החתולות שאני תמיד מאכילה ליד הרחוב של הגן ישנות בתל אביב, והחברות שלי מהגן בתל אביב, אפילו אלו שלא אוהבות אותי וצוחקות עלי שאני כול הזמן בוכה שאימא מאחרת לבוא לקחת אותי מהגן. אורי גם גר בתל אביב, אבל אני לא פוחדת שיקרה לו משהו, כי אורי תמיד אומר שהוא גיבור ושלאבא שלו יש רובה מתחת למיטה ואם מישהו ירביץ לו אז הוא יירה בו ולא יקרה לו כלום. ואני יודעת שאם יפגע בו טיל אז הוא יהיה בסדר, כי זה אורי ואורי תמיד בסדר ותמיד חזק ותמיד הכי יפה בגן.

הילדים שהיו מקודם בטלוויזיה אמרו שזה מאוד מפחיד שנופל טיל, כי כולם צועקים ומפחדים ובוכים והם לא תמיד מספיקים לקחת את הצעצועים שלהם למקלט, ואני יודעת שאם יהיה פה טיל אני גם לא אצליח לקחת את שימי ונולי איתי, כי אני רצה לאט והם דובים גדולים כאלה ואם הם יפלו לי מהיד אני אולי לא אמצא אותם. מחר אני אבקש מאורי שילמד אותי לרוץ מהר ואז אני אבוא הביתה ואחבק את נולי ושימי ואבקש מהם שלא יהיו יותר מלחמות ושאלוהים יעצור את הטילים כי אלוהים גדול והוא יכול הכול. ואם יהיה פה טיל אז אני אדע לרוץ מהר מהר ואקח את גם את שימי, גם את נולי ואפילו את חמודי... כי הוא הדובי הכי יפה מכולם. אבל קודם כול אני אקח את טל, כי את טל אני הכי אוהבת אפילו שהוא בוכה ומציק ושכולם מתייחסים אליו, אבל הוא אח שלי ואימא אומרת שאחים זה הקשר הכי חזק. ולא רק אימא אומרת את זה, גם כול מיני אנשים בטלוויזיה אומרים את זה ואני מאמינה להם... כי אנשים בטלוויזיה תמיד חשובים ומיוחדים ויש להם כוח. ואני גם אקח את אבא, ואת אימא, כי עד שייפול טיל בתל אביב אני כבר אהיה חזקה אחרי האימונים שאורי יעשה לי. אני אהיה כל כך חזקה עד שאני אוכל להרים אותו, את אימא, את אבא, את רחל ואת טל כמובן. ואם מישהו ירצה שאני ארים אותו אז אני אסכים וארים אותו, ולא רק בגלל ששולה אמרה שצריך להיות נחמדים גם לאנשים שלא אוהבים, אלא בגלל שאני באמת ארצה. אבל לפני זה אדאג ללמד את כולם להיות חזקים ולא לבכות כי מישהו בטלוויזיה אמר שמלחמה זה כמו משחק וצריך לקחת דברים בפרופורצ... משהו. לא יודעת. אבל זו מילה ארוכה ומילים ארוכות הן נכונות.

וממשחק צריך להנות וגם לנצח, ואני אעבור הכול. ואנצח.