היא לא בהכרח אדישות יתרה למתרחש. ואם כן, אעדיף לעשות עניין מרצף האירועים החיוביים שלא מפסיק לשבור את שיאוי שלו, בכול פעם מחדש. אוסיף ואומר, כי לרוב אני מוצאת את עצמי מתענגת על מאורעות שחלפו, ולא מוצאת בזה שום פסול. דווקא הפרטים הקטנים-ובכול-זאת-המהותיים, שנגלים לעיניי מבלי שאני מקדישה שום תשומת לב, הם שמוסיפים מציאות לזמן. והזמן, שפתאום נמצא עירום בלי שום משמעות וערך, דווקא עכשיו הוא נראה לי הכי מציאותי שיש. ההחלטות, אני משערת, ימצאו לבד מקום נינוח להעביר את הזמן עד שיתגבשו לגמרי.

למזלי, עם הימים שעוברים אני רק לומדת ומתחכמת, כך גם עם הנפילות שתמיד מחכות בהתחלה, באמצע וכן בסוף.

בסופו של דבר, ההחלטות, אני מקווה, יהיו השכולות החכמות ביותר; הכי מציאותיות והכי הגיוניות. כך גם יראה הזמן שעבר, אני מתארת לעצמי: משמעות אחת גדולה (שכולה, חכמה, מציאותית, הגיונית) וערך עצום.

כול פרק ופרט לגופו של עניין, לפחות אצלי. נוסחאות, טכניקות, שיטות וחוקים... אלו דברים שמעולם לא דיברו אלי. הן בלימודים ובן בחיים עצמם. אני מתארת לעצמי שהכול כבר נאמר... הן בחיבורים שחכמים ממני כתבו, הן ביצירות גאוניים שמוכשרים ממני יצרו. אפילו בתנ"ך שנראה מיושן לרבים ובכול זאת מצליח להפתיע ולשזור את עצמו בחיינו המודרניים בכול פעם מחדש. ייתכן והבולשיט שאני ועוד רבים מתארים כחוכמה, כגאונות, כפסיכולוגייה, כפילוסופייה אחת גדולה... נו, באמת, זה שטויות. הכול שטויות ודרכים לסבך את החיים שמורכבים מנוסחה אחת פשוטה שלי מאוד קשה לקבל אותה. וכך אני בוררת אט-אט כול עניין לגופו, מבלי נוסחאות ומבלי שיטות. כול שלב בנוי על הקודם ומושפע מהסביבה. לטוב, ולרע.

אתה לומד מהעבר, מושפע מההווה, מצפה לעתיד, מתכונן לעתיד, מקווה לעתיד. כך היה בכול דור ודור, כך עכשיו, וכך, אני מניחה, יהיה. אנחנו לא ממציאים את הגלגל, רבותיי. אין לי מה לדאוג... אסונות כבר קרו. ההחלטות שלי יעוררו רעידת אדמה קטנה אך ורק אצלי. בשביל כולם זו תהיה בסה"כ עוד בדיחה לספר ולספר עד שתימאס...