מגיעים לעולם כשגופנו חלש, חשוף ערום כך גם הבנתו: אפסית-התחלתית, ערומה.

חוכמתינו, זו שאנו רוכשים עם הזמן,

איננה נמדדת על פי כמות המאורעות שעברנו בחיינו;

אלא לפי הדרך שבה נהגנו, התובנות שהסקנו, הלקחים שהפקנו, וכמובן- ההשפעה (אם בכלל) שניקח עימנו להמשך החיים.

כספנו, אם נדע להשתמש בו בתבונה, יוכל להעלות את רמת חיינו ולא רק בתחום החומרני;

אך אם התבונה והיושר אינם יקחו חלק פעיל, עולמנו כעשירים יהיה חומרני, קר ומנוכר.

יופינו הטבעי, מושפע מהיופי הפנימי ומכול המתרחש אי שם במעמקי המחשבות וההרגשות,

וכך גם הדבר פועל ההפך.

שמחתנו, איננה צריכה להיות מנוצלת, שכן, מחוייבת להיות בעלת שימוש ולהוות דוגמה;

אחרת, היא חסרת משמעות.

בריאותנו, תהיה בידי האל יותר מכול הדברים שנימנו כעת. אך יש לזכור שאנו אחראים למידת בריאותנו במידה רבה:

רוגע ונחת

הרגלים טובים

שלווה,

יוכלו להשפיע באופן חיובי בלבד.

אהבתנו, אם ותהיה היא כולה מתום, תוסיף לחיינו שיר וסיפור, אכזבה וקנאה, מצלול וצבע. ועל מין אוכל לספר בעוד X זמן.

חבריינו, אם ויקשיבו לדברים שאינם נאמרו, אם ילכו לצידנו ולא מלפנינו,

 אם יהיו חבריינו ולא אוייבינו;

נדע שזכינו בשותפים לכול דבר שרק נרצה.

הם, כמו אהבתנו, יוסיפו צליל ומזמור.

הסתכלות על דברים שזמנם עבר, התבוננות ממושכת ברגעים שחלפו, האזנה למילים שנאמרו בשירים שהתנגנו, יהיו לרוב קיצוניים בהשפעתם:

יניבו פרות בשלים

או

ישאירו באושים.

הם יפריחו, יעצימו ויעלו, או שיעציבו, יטביעו, יחלחלו ויורידו.

כך הפכנו למה שאנו כיום.

אנו,

רובנו,

או רק אלו שליד...

מנוכר ושקרי למדי

כך לא תיראה אהבתי.