מבט שבריר בבניינים גורדי שחקים, חנויות ריקות, ספסלים ישנים. מספר ילדים משחקים בכדור ישן בצידו האחר של הכביש. אור קלוש מעומעם, סוף היום מגיע לקיצו. סיכום חסר ערך, שיחה קצרצרה, הודעה קולחת. עמודים אחרונים של ספר, שיר שמתנגן בראש, פרויקט שנגמר. ידיים עייפות, רגליים יגעות. יום עבודה לא שונה משאר ימי העבודה שאפיינו את השבועות שעברו. שמים את הראש על הכרית ונרדמים תוך שניות. וכך ימים עוברים להם.

כשכולם שבים וחוזרים, כשכולם מסכמים ומציינים, כשכולם מביטים לאחור במבט מפוקח ומודע;

גם אני נשטפת איתם במעגל שאין לו סוף. מצידו האחד, כואב. מצידו השני, מענג. מלמעלה, יפהפיה. מלמטה, מכוער. מבפנים, רך. מבחוץ, קשה. ודווקא כשאני מוצאת ניגודים שאין להם סוף... אני נרגעת. כי המצב הזה נראה לי הכי מציאותי שיש. ומציאות תמיד מזמינה עוד מציאות, שזו מזכירה שכול המתרחש אינו חלום או שמא סיוט, אלא החיים שלי.

השמש שוב שוקעת, העננים כאילו נצבעים כתום, רוח קלה מרעידה את צמרות העצים המעטות שנשארו בעיר. קצת קשה לראות, קצת קשה לעשות. אז מתחילים לעקל, לחשוב, להרגיש. ימי העבודה של כולם נראים פתאום משעממים וחסרי משמעות... ורק שלי מסעירים וקודרים. השבוע זכיתי גם למעט מחממים.

איך שלא יהיה, הימים עוברים.

ושלושה חודשים זה חתיכת פרק זמן, ועם כול הכאב, כול הצער, כול מה שלמדתי... כנראה שאף אחת לא תשתווה לך.

שלא תטעי, לטוב ולרע.

והיום, כמה שיהיה יפה ומואר, לא ישתווה ולו מעט, לשעות הספורות של הערב... זמן מועט לפני שהלילה נכנס לתפקוד מלא.

הלילות הופכים לאיטם להיות יותר ויותר... הכול.

אני מריחה חזרה לשגרה שאפיינה את את ג'ודי הרבה מאוד זמן... ואמנם ג'ודי זכתה גם ללא מעט שמחות, אבל מה שאפיינה את התקופה הזו, הייתה בעיקר הרגשה מעורערת-ובעיקר-ממושכת-ומטישה.

וג'ודי... היא קצת מפחדת לחזור לשם. אבל מה שכן, אני יכולה להבטיח לכולכם שהיא למדה דברים שאנשים לא לומדים גם במשך שנים. וזה בטוח יעזור לה.