לאף אחד לא סיפרתי. אני בספק אם משהו היה מתעניין.

שעות על גבי שעות הייתי יושבת מול חלון שנתחם בסורגים אפורים ומתקלפים. וכול מה שהייתי עושה זה לכתוב עוד ועוד ועוד. הייתי מחדדת עיפרון וזורמת עם הכתיבה לאן שרק תיקח. מאבדת את תחושת הזמן, מורחת זמן. משחקת עם זמן. לא רואה את הזמן. וזמן? הו, היה בשפע. ותמיד היה עוד מה לכתוב, והחוד הקטן והמעצבן של העיפרון לא נשבר כול שניה, מה שנתן לי להמשיך ולהמשיך בלי הפסקה. אף אחד לא הראה התעניינות, והכתיבה מנעה אותי מלצפות. הייתי נשפכת לעולם שלם שאני יצרתי לעצמי וכשהצעקות נשמעו שוב והחזירו אותי למציאות, הרגשתי כאילו יצאתי מתוך סרט אל החיים עצמם שלא מפסיקים לבעוט ולהכאיב. מה שלא היה רחוק מהמציאות. אבל מי אני שאתלונן? לא לאופי שלי. רחוק ממני מרחק של אלפיים שנות אור. הצעקות וכול מה שבא איתן הפכו להרגל ונכנסו גם הן לכתיבה. השד יודע איך. אבל זו הייתה עוד סיבה מעולה להתעלם ממה שקורה, ולהמשיך. להשוות ולהגזים, להמעיט ולדמיין. אוח, זה היה נפלא אלמלא לא הייתי הולכת לישון בסופו של כול יום. אם לא הייתי חולמת בכול לילה. אם הייתה לי שליטה על החלומות, כמו השליטה על העיפרון שכבר כמעט נגמר ועל הדפים שמתחלפים בזה אחר זה. אם הייתי יכולה לזפזפ בהם ולהעביר אותם בזה אחר זה.

קצת ממשיכה להסתתר מאחורי עצים בהפסקות שבין שורה לשורה... יצרתי לעצמי עולם משלי עם 90% שליטה על המתרחש. מה קורה פה? קצת מתחרפנת כשהכול בתוך הראששש... בתוך הראש אני חזק אני יכול בתוך הראש אני גיבור, אני הכול!?

אחד שעבר את הזוועה הזו יוכל לעזור פה. לא בשביל לשנות את המצב. אלא בשביל להגדיר אותו ולהסביר לי כמה דברים... שמעבר ליכולת שלי להבין. גם הוא בוודאי לא יימצא, מה?