יצאתי מהבית, הקור התחיל לעטוף בנינוחות את גופי שכוסה בסה"כ בטריקו ארוכה דקיקה. הרוחות מנשבות על העורף, אנשים עוטים מעילים לגופם ואני כהרגלי עוברת את החניונות, את הגשרים, את האנשים, את התמונות הגדולות, את המכרים שאין ברצוני לפגוש בדקות הקרובות. אני בוחנת שוב את הפנסים שכבר לא מאירים כמו פעם, את הצבע הירוק שמתחיל להתקלף, את הצבע הלבן והחיוור שנגלה מתחתיו, את המרצפות העבות והחומות, את המכוניות שנוסעות מתחת לגשרים, במהירות שמאוד מאפיינת את המקום. לפתע חשבתי על זה שהמון זמן לא קרה משהו משמעותי שגרם לי לבחון את הדברים הפשוטים ביותר, ודווקא היום זה כן קרה. לפתע פתאום, בלי שום סיבה מיוחדת. אולי אלו הדברים החדשים שגיליתי, שקראתי, ששמעתי. אולי זה פשוט כי המון זמן זה לא קרה. יותר מדי זמן. דבר מוחשי לפחות, לא קרה ולא התרחש. כזה שמתעתע את המציאות שלך וגורם לך לבדוק ולחקור, להתעמק, להתבונן אל עומק הדברים.

מעולם לא הייתי מהבנות הרגילות, מאלו שיפתחו שיחה שלמה על החנות החדשה שנפתחה, על הסצאנות האופנתיות שהגיחו לעיר, על צבע הלק שהתאים לגוון העור, על הצללית שעיטרה את העין בצורה המושלמת. גם טוםבוי לא הייתי, מאלו שמתרוצצות כול היום בחוץ עם הבנים כשרגליהן הדקיקות משופשפות ושרוטות. באמצע הייתי. תמיד במקום, תמיד בקרבה, אבל תמיד בצד. במחשבה, בסדר, בהיגיון, בהתבגרות המואצת, בהבנה הילדותית. לא בחנתי את כול אלו מעולם. גם הפעם לא. העדפתי לבחון את הסביבה שעוטפת אותי, את הדברים החומריים. את הגשר הישן, את המכוניות הצבעוניות, את הבניינים שדמו לשלי, את החדר שלי. את מיתריה השונים של הגיטרה, את צלילי הפסתר החורקים, את המוזיקה שמזמן הפכה להיות אורח קבוע ומוזמן. אלו שמהווים רקע ומצלול, אותם בחרתי לחקור. כיוון שאת אלו הרבה יותר קל לחקור מאשר אותי. אותה. את זו הילדה שהכרתי בצורה הטובה ביותר וכעת אינני מזהה... את זו שאני רוצה לשמור ולגונן עליה בזמן שהיא עושה שטויות ללא הפסקה, ולא מצליחה. את זו שנצמאת במרחק אפס ממני ואף פעם לא אצליח לחבק. את זו שבתוכי שאני לא מצליחה להגיד לה לא. את זו שאני חיה איתה ולא מצליחה לרסן אותה, לשמור את המילים שיוצאות לה מהפה, לדחוף אותה קדימה, למנוע ממנה לגעת בדברים שקודם לכן היא לא הייתה מאמינה שהיא אי פעם תהיה בקרבתם. את זו ש... אני.

כך נבחן כול אחד את עצמו, הרבה לפני שנבחן את הסובבים. אני לא מבינה למה הכול צריך להיות כל כך מסובך... למה הפשטות היא כול כך מורכבת.