|
 כינוי:
בת: 31 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 3/2009
הינה אנחנו. ניצבים אחד מול השני עם פני פוקר שלא מותירים מקום לחשיבה מצד הסובבים. יש מסביבנו עולם שלם אבל כהרגלנו אנחנו יוצרים לעצמנו עולם משלנו.
הכימיהה מאיימת להתפוצץ, ורק ממפגש של העיניים רצות לי אלפי מחשבות ורצונות במוחי הקטן. אני קטנה ממך, פיזית וגם בגיל. אמנם לא הבדל משמעותי, אבל מהניסיון חיים העשיר שלך לימדת אותי דברים שמי יודע מתי הייתי זוכה (או שמא- סתם מקבלת עול), לדעת.
שנה שלמה שאנחנו מכירים ואותה תחושה מוכרת, מכה בי בפעם המי-יודע-כמה. היא כואבת ומענגת בו זמנית. מי יודע כמה זמן לא ראיתי אותך ובכול זאת רק מילה אחת שלך מצליחה להרטיט אצלי איברים פנימיים שלא ידעתי על קיומם.
לא יודעת מה איתך... אתה תמיד נראה ככ רגוע, ככ שליו, ככ בשליטה... אבל אני יכולה להישבע שאתה מתפוצץ מבפנים. זו מעין אינטואינציה נשית או סתם, למען האמת, עוד תקוות שווא. אבל אני לא מתעסקת בזה יותר מדי... אני רק מנסה להסתיר את כול הרגשות שעוד שניה זולגים ממני החוצה כמו מפל, וכישוריי המשחק שלי עוזרים לי.
אני נשבעת לעצמי שאני חזקה. שאני קרח שלא נמס גם בטמפ' של 100 מעלות.
מי שמביט בנו מהצד יכול להישבע שאנחנו שני אנשים שלא מכירים מעולם, אבל בכול זאת המתח מורגש כמו זרם חשמלי חזק. אנחנו מסרבים להיכנע ועדיין שומרים על קור רוח. אבל אתה כהרגלך לא יכול להתאפק לעיניים המודגשות שלי ולשפתיים הטבעיות, שלשם שינוי לא מרחתי עליהם שפתון כלשהו, ומתחיל להתקרב. אני מרגישה מכוערת ומנסה לסדר את השער שמהלחות באוויר התפרע ושינה פריזורה לחלוטין...
אתה שותק. ומחבק. חיבוק חזק... אני מכירה את החיבוקים האלה שלך. ואף על פי הידיעה הברורה שכול בחורה ממוצעת אתה מחבק באותה חזקה בדיוק, עם ידיים גדולות וחמות ונשיקות על המצח החשוף... אני עדיין מתרגשת. עדיין שמחה. עדיין רוצה להישאר ככה לתמיד.
הצבע שוודאי אבד לי חוזר לי לפנים והלב חוזר לקצב דפיקות נורמלי. אני לא מסמיקה, אלא נרגעת. נרגעת אצלך. אתה מרגיע אותי יותר מכול אחד אחר. כמעט ברור לי שאתה מעולם לא אהבת אותי כמו שאני אהבתי אותך, אבל בכול זאת אתה מסוגל לספק לי מנות אושר שלא ידעתי שהן קיימות.
אנחנו מחליפים כמה מילים. מתנשקים נשיקות קלות ונעימות, ואתה הולך. אני שמחה שראיתי אותך ועצובה שהלכת, ועוד יותר עצובה ששוב יום שלם אני לא אפסיק לחשוב עלייך.
אבל זה חיבוק ונשיקה קטנה במקרה הטוב, כי הרי זה ברור שאם לא היו מסביבינו עשרות אנשים היית טורף אותי במקום וזין על כולם. אבל אז חודשים לא היינו מדברים, ושוב היינו רואים אחד את השני אחרי מלא זמן. ושוב קור רוח למס' דקות. ואז שוב משיכה בלתי נשלטת. ואז שוב שמחה. ושוב אהבה. ושוב תקווה שהפעם זה יימשך. ושוב ייאוש. ושוב מחשבות בלתי נסבלות על מה היה יכול להיות אם ואם... ושוב חרטה. שוב אכזבה.
אני לא אשקר, טוב לי איתך. וטוב לי כשאתה נוגע בי ומנשק אותי. אני אוהבת את הנשיקות הלא מושלמות שלך ואת הגוף הלא חטוב לך, אני אוהבת את החכמה שלך, אני אוהבת את הפשטות שבך ואת המגע המענג שלך. אני אוהבת את הפנים הטובות שלך והעיניים הלא-מיוחדות-אבל-בכול-זאת-עמוקות שלך. אני אוהבת את הקול המרגיע שלך ואת המילים שלך. אני אוהבת את הידיים הגדולות והחמות שלך. אני אוהבת כול שנייה איתך ויכולה להשתגע אחרי זה. למה נתתי לזה שוב לקרות. הרי במילא אחרי זה אני לא רוצה שום קשר איתך.
אבל עדיין. אני צריכה אותך מדי פעם בשביל להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש מסופקת. להתמלא מחדש. להרגיש מה שאני לא מרגישה עם אף בחור.
רק לפעמים, לעיתים רחוקות, פעם ב... מותר לי, לא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
