"הייתי אלוף הבריחות ועדין אני חושב:

במקום אחר אתחיל מחדש, אדחה קץ,

אפליג למרחבים, אביע דעה.

פרנסתי פסיכיאטר, למדתי זן,

קראתי שפינוזה, גידלתי כלבה,

למדתי הסטוריה (עכשיו אני יודע יותר תאריכים),

חורף שלם הייתי דתי,

לחשתי תפילות, חקרתי פרחים.

טיילתי בעולם, צלמתי הרים, ראיתי כושי, עשנתי חשיש,

הרחתי קוקאין, בלעתי אל אס סי,

הייתי יהודי.

שמעתי מוצרט בטהובן דביוסי ים ציפורים,

חפשתי זהב, איבדתי חברים,

הייתי מת, שבתי לחיים.

אבל כשאת מביטה עכשיו

את בוודאי רואה רק שירים.

בעיקר שירי אהבה."

השמש, משום מה, מאחרת דווקא עכשיו לבוא. כך גם השקט...

בדיוק בחופש המהולל מצאתי את עצמי רצה בין מקום למקום:

בין יום ללילה,

בין אושר לבכי,

בין שפיות לשיגעון,

בין שקט לרעש,

בין שמש לטיפות גשם,

בין ציפייה לאכזבה,

בין אהבה לשנאה.

יהיה קשה בלעדייך שנה הבאה, אני בטוחה. לעומת זאת, איתך יהיה נהדר כמו תמיד. עצוב לי שדרכינו עלולות להיפרד, בפעם הראשונה.

אעשה כול שביכולתי כדי שהמצב ישאר כמות שהוא- אני אוהבת אותך יותר מדי. בחיי.