ליום ההולדת ה-24 שלי אורן קנה לי גיטרה.

לא אקוסטית מהודרת כמו שלו ובטח שלא חשמלית שמרעידה את הרחוב כולו. קלאסית פשוטה, כיאה למתחילים. " לא ייתכן שלחברה שלי לא תהיה גיטרה", צחק. האמת היא, שעם כול האהבה שלי

למוזיקה, לא שמחתי במיוחד. מתנה עלובה למדי, חשבתי לעצמי, במיוחד לאור העובדה שאני הזמנתי אותו לסוף שבוע בפריז ליום הולדתו ה-26.

כשהייתי ילדה חלמתי לנגן. אם ההורים שלי היו משקיעים כסף בכלי נגינה ובלימוד מאשר במורים פרטיים שמעולם לא עזרו לבת הדיסלקטית שלהם, אני מתארת לעצמי שכבר הייתי יודעת לנגן על כול כלי אפשרי. בתור נערה, הייתי הולכת לכול הופעה שהייתה בת"א וחוסכת כסף מעבודות מזדמנות רק בשביל ללכת להופעות של זמרים נערצים. הייתי קונה תקליטורים ומאוחר יותר אפילו דיסקים, של זמרי רגאיי אדירים ואומני רוק מוכשרים. הכרתי שירים מכול העולם, החל מהלהקות המוכרות ועד למיוחדות שלא זכו להשמעות רבות. כול זה עד שהכרתי את אורן... הוא הספיק לי והיה עדיף על כול הופעה או להקה מסוגה. אורן היה המוכשר שבמוכשרים, הנגן שבנגנים, כישרון מפוספס. מרגע שראיתי אותו יושב ומנגן לבד במדרחוב בירושלים ליד הבית של אבא שלי, ידעתי שהבחור המוזר הזה יהיה שלי. לא בגלל העניים הירוקות והגדולות שלו, לא בגלל העור החלק והלבן וגם לא בגלל השפתיים הבשרניות. האמת היא, שהשיער המקורלז שלו והאף הסולד, משכו אותי הרבה יותר. היה לו קול אלוהי, צרוד וסקסי כמו של ארצי, רק יותר צעיר ועדכני, כפות ידיים גדולות והכי חשוב- גיטרה.

אבל לא, הוא התעקש- "הגיע הזמן שחברה של אורן תדע לנגן. את תראי, זה קל." כן, בטח. לנגן כמו אורן. שטויות. להגיע לרמה כמו שלו נראה בעיני כמו להגיע לשמיים ומשם רק להתחיל. הוא לא ויתר. "הכול את תדעי לנגן, אני אלמד אותך! את הפינק פלויד, את ג'ופלין, את האביב הזה שלך... את כולם, ויותר." במסירות שממש לא אפיינה אותו, הוא עמד במילה- ולימד אותי. צעד אחר צעד: קודם את האקורדים הפשוטים, אחר כך את אלו שדורשים גשרים, סולמות, תווים, פריטות שונות... הכול מהכול. וזה היה תענוג. נהניתי מהגיטרה, מהמוזיקה, מהקושי בקליטה של מקצב או ספירה, משירים נפלאים ולא מוכרים שאורן הכיר לי, והכי נהניתי- מאורן. הוא היה מקסים מתמיד. יותר מקסים מכול 3 השנים שהיינו ביחד. מסתבר שהשילוב של המוזיקה בקשר שלנו, מצד שנינו, רק הוסיף. היינו מנגנים בדירה הקטנה שלנו בדרום תל אביב, שעות על גבי שעות. התקדמתי בקצב מטורף, קלטתי מהר, זה היה מדהים. אורן, כהרגלו, המשיך לנגן לעצמו ולכתוב שירים. לכתוב לי שירים. שירים שהיו נשמעים כמו זמר נוגה, שירים שהרגישו לי כמו קטיפה מענגת, כמו שביל מתוק שאין לו סוף. לא הייתה הרגשה עילאית מזו. אופוריה? אני בספק. אבל בהחלט היה קסום. בלילות כשהייתי חוזרת נמרצת מהעבודה במסעדה במרכז העיר, היינו עושים אהבה, באהבה, ושנייה לפני שנרדמנו הוא היה מזמזם לי בקושי אחד מהשירים שכתב עלי, או סתם שיר אהבה של הביטלס (בעיקר את All My Loving) והיה נרדם עם חיוך. בלילות שהייתי חוזרת מוטשת הוא ניגן לי שיר רגוע של שלום חנוך ונרדם לידי תוך כדי שהוא מחבק חזק חזק. בימים שהוא היה משחק בהצגות וחוזר כשהשמש זורחת, הוא היה נותן לי נשיקה עדינה ומתוקה על הלחי, אני הייתי קמה כי כשהשמש זורחת זה סימן שיום חדש התחיל, כותבת לו פתק עם סמיילי ולב קטן, והולכת לעבודה בתחושת החמצה וחוסר סיפוק. הריבים, כמו אצל כולם, לא איחרו לבוא, במיוחד בזמנים שאורן היה מיואש מחוסר עבודות והיה משחק בהצגות ילדים מטופשות. בתקופות מחורבנות כאלה, הוא בהחלט היה בלתי נסבל. אני נשבעת שבכול פעם שאורן עצבן אותי או זיבל את השכל בשטויות שהטריפו לי את המוח, יכולתי לשבור לו גיטרה על הראש. ולא את הקלאסית המעפנה שלי, אלא את האקוסטית הכי כבדה שלו. אבל הוא היה מפצה כמו תמיד בשיר, בחומר טוב או בסקס מטורף.

"אני הגיטרה ואת הכינור שלי" הוא היה אומר לי אחרי שהיינו שומעים את השיר של אריק ומפריח נשיקה באוויר. לידו באמת הרגשתי כמו כינור: רכה, ענוגה, יפה, מושלמת.

חיינו בבועה, פשוטה כמשמעותה. לא בועה תל אביבית, אלא בועה שלו ושלי. כזו שיכלה להתפוצץ בכול רגע. והיא אכן התפוצצה. כשאורן הלך לו.

את אורן אני מצליחה למצוא בין המיתרים של הגיטרה... כשאני מנגנת שיר שהוא נהג לשיר לי או שהיינו שרים ביחד. כששיר אהבה של הביטלס מתנגן בפלייליסט הארוכה שלנו אני נזכרת בו מזמזם אותו באנגלית מושלמת ומתכוון לכול מילה. אני מוצאת אותו כשאני רואה בחור מוזר מנגן על גיטרה באמצע-שום-מקום. כשאני שרה את אחד מעשרות השירים שלו שהוא אף פעם לא רצה לפרסם והעדיף תמיד להמשיך להופיע על במה או לשחק בסרטים, בטענה שאת האהבות הכי גדולות שלו, מוזיקה ואני, הוא מעדיף לשמור לעצמו. אני מצליחה לראות אותו כשאני שומעת דיסק ישן של מאיר אריאל ונזכרת בו מחקה אותו כמו חקיין מקצועי, וכמעט מצליחה לגעת בו בלילה, במקום שהיינו עושים אהבה, באהבה ענקית. אחר כך, כשאני נרדמת, אני גם כמעט, כמעט, כמעט מצליחה לגעת בשפתיים האדומות שלו שיצאו מהן תענוגות, בחלומות...

אורן ואני, לא הזדקקנו למילים. המוזיקה מילאה את כול החסר. עכשיו, כשהחסר אכן חסר, היא מצליחה לעיתים למלא אותו באופן כמעט מושלם... וּלעיתים- כבר לא.

אשמח אם תיכנסו לפה.