חוזר חלילה.

אותן ההבעות, אותן המילים, אותה הרגשה מייסרת. אותו החיוך השקרי, אותו הבכי שחונק, אותן המחשבות שמתרוצצות ללא הפסק. אותן הנחמות, גם אותם הגיכוחים... אני מאוד מקווה, שלא יבואו, אותן הציפיות, אותם ההשגים.

מניין כול החששות האלה שהגיחו להן פתאום? ולאן נעלם כול הביטחון השופע?

נמאס לי לנסות לרצות ולהיות ולהעמיד פנים. אני לא כזאת. כנראה שמעולם לא תקבלי אותי כפי שאני.

אמנם קצת שונה, אין ספק

אבל אם תתבונני פנימה, את תזכי להמון טוב. כולכם.

מי אני? מה אני רוצה? ומה אני אוהבת?

שוב חוזרת לחלומות... שוב שותקת, שוב בפנים כואב, שוב הכול נשרף

ושוב זורמת הלאה

עד לעונג הבא