מתחילות הדמעות.

אני לא בדיחה. אפילו לא קרובה להיות כזאת. הכול נמצא לכם מול הפנים ואתם פשוט מתעלמים מעצם הקיום של כול החרא הזה...

אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל ועם מי לדבר על זה. הכול נראה לי כל כך מבולגן, כול כך מסובך, כול כך דפוק. הרי אני זו שעשיתי לעצמי את הבחירות מאז ומתמיד, אז מה לעזאזל נדפק בשרשרת האירועים הזאת? אני מפחדת מלהגיד, אני מפחדת מלהודות, אני רחוקה מלהתגאות. עם מי מדברים על זה ומה עושים... מאיפה מתחילים לסדר את הכול, איפה נגמר העצב ומתחילה השמחה שכול זה יכול להביא... איפה? איך? מתי? ועם מי, לעזאזל, עם מה?

אני לא מהעצובים. לא רק בגלל שאני לא כזאת, אלא בגלל שאין על מה. על הרגישות היתרה מזמן וויתרתי... את העניין של לנתח כול אירוע וכול מקרה אני שומרת לדברים מאוד ספציפיים ומהותיים ותו לא. האמת היא, שאם היה אפשר לדחות את הכול, הייתי עושה את זה. אבל זה נמאס, בחיי שזה נמאס. ונמאס לי להחזיק את זה ונמאס לי לשמור את זה ונמאס לי להחביא את זה! שמא לא יחשדו, שמא לא יגלו, שמא לא ידעו. ועכשיו, כשבאמת נגמרות המילים... באות הדמעות. לא דמעות מחזקות ומקוות, אלא מעין דמעות מלוחות ושורפות ומעל הכול חסרות תועלת. כי מה הן מביאות איתן, חוץ מטיפת רוגע, שקט ונחמה? כלום. כלום. כלום.

והכול נשאר דפוק, לא זז, עומד במקום. כמות שהוא. ואת הנמאס, והפחד, והריחוק... אני יכולה לדחוף לתחת