שנייה לפני שאתה נרדם, כשאתה מסכם את היום הסתמי שעבר עלייך, נזכר באנשים הסתמיים שהעבירו לך אותו בסתם, עם שטויות סתמיות וחוויות סתומות. משחזר את השיחות הסתמיות שהובילו לכלום, ואת הכלום שהוביל אותך לשיחות האלו. ומבין, שעשית הכול, חוץ ממה שאתה באמת רצית.

אתה רוצה לבכות כשאתה רואה את האהוב שלך מתפרק ולא יכול לעשות כלום עם זה. כשמופיע ניצוץ שקוף בעיניים הירוקות שלו, שגודל והופך לדמעה שמזכירה גוש בטון במעט, עם כול מילה שיוצאת לו מהפה, וכול מילה שנשארת פנימה. כשהוא מייבב ונשבר ואתה עומד מנגד, אומר את המילים הכי מפגרות שיש, ושובר את הראש למצוא משפט אחד מנחם, ולא כי זה באמת מעניין אותך. בעצם,  אתה רק רוצה לשחות איתו בתוך ים הדמעות והעצב שתקף אותו פתאום. אבל אתה נשאר במקום עם פוזת הילד הטוב שרוצה לעזור, ולא מצליח להוציא אפילו חיוך מנחם קטן אחד.

אתה רוצה לבכות כשאתה פוגש את הפחד בדו קרב, כשכולם צופים נלהבים ב- פחד הגדול ו -בך, הקטן, ולא עושים כלום. ואז אתה נשאר ערום וחלש אל מול הפחד המאיים, שמנצח אותך בלי להתאמץ בכלל. משתלט עלייך תוך שניות מבלי להניד עפעף. אוכל אותך ועל הדרך את אוכל כול הלבטים, החששות והשאלות שלך... את כול התקוות, האהבות והשמחות שחיכו לפרוץ החוצה בבוא היום.

אתה רוצה לבכות כשאתה מסתכל מול המראה ושונא את הגוף שלך. את שכבות העור האינסופיות שמכסות את העצמות היפות והסקסיות שלך, שפעם כל כך התגאת והשווצת בהן. כשאתה מוריד את האיפור שחנק אותך כול היום ומגלה זוועות. כשאתה לא עושה כלום חוץ מללכת למקרר ולאכול עוד ועוד ועוד.

אתה רוצה לבכות כשאתה מדליק סיגריה אחרי שהבטחת לעצמך שתפסיק עם החרא הזה. כשאתה מדליק אותה בחשש, שואף את העשן המסריח שלה לתוך הריאות הטהורות שלך, מוציא את מה שנשאר, ונרגע. אך ורק מתוך אשלייה מטופשת. אבל טוב לך. ובכול זאת רע.

אתה רוצה לבכות כששום דבר לא מצליח והכול מתפרק לך בין הידיים. כשאתה מרגיש שהשכל שלך נוזל החוצה. כשאתה מרגיש לחצים לא ברורים ופתאומיים, ולא מצליח להירגע בין עצמך כמו פעם.

אתה רוצה לבכות כשאתה שומע את "מי תרצי שאהיה" של גידי גוב הנהדר, ולא מצליח להבין מה אתה רוצה מעצמך. ואת מי אתה רוצה, ולמה אתה רוצה. אבל בעצם... בעצם באלך לשים זין על כול העולם ולהיות מי שאתה רוצה, ולא מה ש-היא-תרצה-שתהיה. ואז שוב אתה רוצה לבכות, כי יודע שאתה פשוט לא מסוגל להיות ולעשות רק מה שאתה רוצה.

אתה רוצה לבכות כשאתה לא מצליח. כשכואב לך כאב מוזר ומשונה. כשאתה רוצה דברים ולא משיג אותם. כשאתה לא משתחרר מזוועות. כשאתה שמח רק בעזרת שטויות ולא בזכות עצמך. כשאתה מאבד מישהו שהיה חשוב לך בחיים, עשה הבדל, והופ- נעלם! והשאיר אותך לבד, קטן... כזה קטן. קטנצ'יק. פצפון. ולא בגלל המטר ובמבה שלך. אלא כי אתה פתאום באמת מרגיש קטן.

אז אתה שוב, רוצה לבכות.

והדמעות לא יוצאות. שוב.