מאיות שנייה דחוסות בלחץ אינסופי, מחוגי השעון מסרבים לזוז, הכול מתפרז, הולך לאיבוד, נתקע במקום. מתח מטורף ברמות בל יתוארו.

ברגע שכף רגלנו דורכת על הבמה- הכול כלא היה...

כששחקנים אומרים בגאווה שהם "רוצים למות על הבמה", אני מרימה גבה לעיתים. אולם, בשנייה שאני חוזרת ועומדת על הבמה... אני יכולה להזדהות איתם בכול מילה. אדם שאוהב להופיע, שאוהב את מחיאות הכפיים של הקהל, שאוהב את הצחוק המתגלגל שבא בעקבותיו, שאוהב את הדמעה שזולגת לאדם זר לגמרי... אדם שמכור לצעקות, לשריקות, ללחץ, לאנדרלין מטורף... אדם שמכור לבמה, לתיאטרון! רק אדם כזה יוכל להבין איזה אושר עילאי מציף אותי ברגעים אלו ממש... הייתה שנה קשה, אין ספק. האמת היא, שעד אתמול הייתי בטוחה שהערב הזה הולך להיות כישלון לשמו. אבל הוכחנו כמו תמיד שאנחנו גדולים מהחיים. אנחנו עולים על הבמה, רואים קהל, ואשכרה פורחים. וזה מקסים אותי. זה מקסים אותי כול פעם מחדש. שגעונות באים, הולכים, חולפים, משתנים מין הקצה אל הקצה... אבל האהבה הגדולה הזאת לתיאטרון, לדבר החי והבועט הזה שלא מפסיק אף פעם... שרק גודל ומתעצם... לא חולפת ולא הולכת לשום מקום.

כול הלחץ והזמן שנגזל ממני, כול החששות והמתחים, העצבים והשגעונות... כול אלו היו שווים את ההנאה הגדולה שבאה בסופם וכמובן- בזכותם.

אנחנו בהחלט כאן בשביל להישאר!