מפאת הפרטיות האישית והכבוד לשאר קרוביי, הקטעים הבאים יכילו שמות בדויים.

מניסיוני הצנוע, כבר היטבתי ללמוד כי אנשים עם עפרונות מחודדים וסטוקים של מחקים מפוצצים בתוך קלמר אחד, הם אנשים מחושבים. דייקנים. לא מתפשרים על בינוניות ולא הולכים אף פעם על הקופה כולה. מהססים, חוששים, בודקים... מפחדים. מחזיקים ביד מחק גדול כדי שבכול מצב יוכלו לחזור אחורה, לתקן ולמחוק. ולצד אנשי העפרונות המחודדים עם מחקים גדולים בצידם השני, ישנם גם את אנשי-עטי-הדיו; כותבים את כול שעולה על רוחם עם עט שחור וחזק, שעובר לצידו השני של הדף עוד לפני שחלפה לה מאית השנייה. אנשים פזיזים, בטוחים, עוצמתיים.
כמובן שבתור נערה מטומטמת, העדפתי תמיד להתחבר עם אנשי-העטים. לנערה מטומטמת, הרי, אין די סבלנות לחישובים ולהיסוסים. כמה שיותר מסוכן- כך יותר מאתגר. ובשנים ההם, ובזמן הזה, כששמעתי את המילה "אתגר", האנדרנלין כבר התחיל לרקוד. ומי שאני שאסרב לאיש-עט כל כך יפה ומוכשר?

תומר היה בדיוק כזה. בחור גבוה עם תלתלים שחורים מרקדים על ראשו, מרחפים מעל ג'וקים ושריטות. בחור חוצפן, שנון, אידיוט גמור וגאון מהולל, איש-עט למופת.

הייתי רוצה להתמקד בתקופה ספציפית שלנו. תקופת שקט ורוגע, תקופה של שמש צהובה וים כחול. אבל משום מה, בכול פעם שאני עוצמת את העיניים ומנסה להישען על הזכרונות המתוקים והחמימים שלי עם תומר, אני ישר נזכרת, למשל, בפרידה הנוראה שבאה אחרי בסה"כ חודש. מיד אח"כ אני מנחמת את עצמי עם זיכרון נחמד של חזרה, ועוד לפני שאני מספיקה להישען עליו, אני כבר נזכרת בריבים הגדולים שלא איחרו לבוא. העניין הוא, שתקופה טובה ממושכת, פשוט לא הייתה לנו. היינו ביחד כמעט שנה ולא זכור לי חודש אחד שבו באמת תיפקדנו כמו זוג נורמלי. ובחור כזה, כמו תומר, שבזמן האחרון הפך את החלומות לסיוטים  ופעם- את הסיוטים לחלומות הכי גדולים... למרות כול השריטות, ואולי דווקא בשלן ... לא יוצא לי מהראש

וכול זה

דווקא כשההזדמנויות דופקות בדלת
כשהאביב נגמר והקיץ בפתח
כשכול החלומות אוטוטו מתגשמים
כשצלילים ותווים פוסעים בהרמוניה מתחת לחלוני.
בדיוק כשהניצנים מתחילים לפרוח
ואור הירח מאיר על הרחוב
והפנסים כובים
והשמש כבר עולה...
בדיוק כשאני במיטה של מישהו אחר

אני נזכרת בך

וזה אף פעם לא נגמר...