אני מביטה במראה ורואה אל מול עיניי פנים ישנות ולבנות, חסרות מנוחה. עיניים יגעות שלא מוצאות מנוחה. חיוך חיוור, שיער מרושל. כבר יומיים שלא דיברנו וכבר שבועיים לא נגענו. אני מנסה להימנע מלחשוב שזו באמת הסיבה לעייפות הלא-אופיינית שהשתלטה על הפנים הילדותיות שלי, וביני לבין עצמי, מודה שבאמת קשה בלעדייך, ושאם היית פה, הייתי הרבה יותר שמחה ושלווה.

מצד שני, טוב לי לבד. אפילו מצוין. אני מוצאת את עצמי מתהלכת ברחובות העיר עם חצאיות קצרצרות ופרחוניות בלי שום מכנס מתחת (שחלילה איש לא יראה את התחתון המבצבץ) ולא מפחדת מהתגובה המוגזמת והפנאטית שלך. אני יוצאת בערב ונפגשת עם החבר הכי טוב שלי, מחבקת ומוחצת אותו למוות ולא חשה שום ייסורי מצפון. אני מארגנת תיק לכנרת ולא נתקפת בדאגות, שמה תריב איתי בגלל שאני נוסעת ובין לבין תמציא לעצמך סיפורים על כמה שאני בוגדנית ומגעילה. אני הולכת עם אימא יד ביד ברחוב ומספרת לה איך עבר היום, מה עשיתי, עם מי ביליתי, ולא מחסירה אף פרט. פתאום הכול פשוט, הכול יפה, הכול תמים והכול שלי. ועדיין קשה לי.

עלוב מצידי לספור את השניות בלעדייך, אבל אני לא מצליחה להימנע מיזה. אתה אמנם רחוק ממני, אבל אני עדיין פוגשת אותך בכול מקום. נוסעת באוטובוס ההומה אדם שחולף על פני מקומות רחוקים ונידחים בעיר, וגם שם אתה מופיע: פעם גרת שם, לפני X זמן טיילנו פה, לא מזמן עבדת בחנות ההיא... בכול מקום השארת חותם. קטן, שקט וחודרני. אני פוגשת אותך בשיחות עם אנשים טיפשים ועם אנשים חכמים, נזכרת בדברים שלימדת אותי וקולטת עד כמה הם נכונים ועד כמה הם גדולים מהחיים. אתה נמצא בכול פינה, בכול מקום, ועדיין רחוק. וטוב שכך.

מחר אני נוסעת לחופשה קצרה בכנרת היפה והמתוקה שלנו. אני בספק אם אתה זוכר. בכול מקרה, החופש הקטנטן שמצפה לי כבר מחזיר לי אור לפנים. אני גאה בעצמי שלקחתי את עצמי בידיים, אחרי כול כך הרבה פעמים שפחדתי ולא העזתי. וגם כשהעזתי, חזרתי אלייך אחרי יומיים. ואתה, תמיד חיכית. תמיד היית שם וקיבלת חזרה. אני מניחה שאחרי הזוועות שיצאו ממני בזמן האחרון אתה מעדיף להישאר רחוק. וכמו שאמרתי- טוב שכך. הגיע הזמן. המרחק הזה רק יטיב עמנו... מילה שלי. אני מאחלת לך המשך חיים יפים ומי ייתן שתמצא את מקומך שלך, שיניב לך פירות ויפיק בשביל את מירב השלווה והאושר. ואם קורה וקצת קשה.. אני עדיין פה. למרות הכול, בזכות הכול.

היה שלום.