אפיזודות קטנות וחולפות של קור מסתננות אט אט אל תוך מזג האוויר החם והשמשי. קור טוב של משפחתיות והתרגשות משתלט על הארץ, מה שגורם להרבה אנשים להאמין שכול המשאלות והתקוות שהם אי פעם ייחלו להן, אכן יתממשו בשנה הזו שבאה עלינו לטובה. חושך יורד על הרחובות הריקים ונורות הניאון נדלקות, שמא מישהו יצא החוצה במהלך החג. הן בטח לא מתארות לעצמן כמה אנשים ברגעים אלו רק רוצים לברוח. רוב דלתות בתי ישראל נסגרות והאורחים יושבים מסובים ונרגשים לקראת השנה החדשה שעומדת לה בפתח. השולחן עמוס בשפע של מטעמים, מעשה ידיה של סבתא המוכשרת והמהוללת. סבא מברך בקול עמוק והנכד הצעיר צוחק ושר בקול גדול. בקבוקי יין נגמרים על ימין ועל שמאל, וצחוק גדול, חצי אמיתי- חצי שיכור, מתנגן בתזמון מושלם.

השנה, יצא בפעם-המי-יודע-כבר-כמה, ששוב קיללתי את החג המשפחתי והאהוב על כל בתי ישראל. אני אמנע מלספר מדוע, ואסתפק בלומר, שכול אלו שתיארתי עד כה, פשוט לא היו חלק מהחג שלי, בכול אופן.

"משנת 44' אני לבד"

ממלמל סבא אפרים שלי, הטוב והיקר, שנייה לפני שאנחנו עוזבים אותו ונוסעים לסבא השני שלי, שהזמין לשם שינוי ואפילו לא טרח לשאול מה קורה עם סבא אפרים שלי, שחס וחלילה לא ישאר לבד בחג. כולנו שותקים והפילינית שבטח לא הבינה ממש מה הוא אמר, מחייכת כהרגלה. בשקט הכואב הזה, שניות ספורות לפני שאבא משנה נושא שיחה ושר בקול גדול, העיקר שיהיה שמח... יוצא לי לחשוב על זה, שכבר 16 שנים עברו מאז שבאתי לעולם. 44 שנה שאימא כאן. 80 ומשהו שנים יקרות וקשות שסבתא מרים הייתה בחיים ו13 שנים שאחי טל כאן, חי ונושם, אוהב ונותן... טפו טפו טפו... ועדיין לא הצלחנו לגרום לסבא שלי, להרגיש לא לגמרי לבד.

ברגעים אלו ממש, בעודי יושבת על המיטה ומתבכיינת על החג שלי, ששוב גרם לי להרגיש קצת לבד (בידיעה שעוד מספר דקות אלך לראות את אחד האנשים שגורמים לי להרגיש בדיוק ההפך מ-לבד)

סבא אפרים שוכב מונשם בבית חולים. ואני תוהה

אם אלוהים שומר עליו ודואג לו

על סבאל'ה שלי היקר שלי

שכאב הרבה בחיים, ושמח הרבה פחות

או שמא ממשיך לעשות לו רע. אלוהים כבר יודע למה

שתהיה לנו שנה טובה. תצליחו, תאהבו, העיקר שתהיו בריאים

ואמן שאף פעם לא תרגישו לבד.

עריכה/ 18/9:

17:22, י' בתשרי, 17/9

כניסת יום כיפור

סבא שלי נפטר מן העולם.

יהי זכרך ברוך