רציתי לדעת, שנייה לפני שאני פושטת את הבגדים ומאפשרת ללב שלי לצאת מבין הרגליים, שלמרות הכול, אתה כן ער לזעקות הקטנות שמרחפות ביני לבינך. ספרתי את השניות עד שתפתח את החלון, וכשפתחת אותו ואיפשרת לאוויר הטהור להשתלט על זה המלוכלך שזיהם את החדר, חייכתי חיוך קטן, מודה לך שאיפשרת לי לנשום באופן סדיר, מחדש. ונדמה לי שגם אתה חייכת. לא עם השפתיים. אתה לא ממהר לחייך עם השפתיים... חייכת עם העיניים ואפילו כיווצת את האף שלך בצורה מצחיקה כזו, שגרמה לכול העניין של החיוך להיות אמין ואנושי. ואז חיבקת אותי, וליטפת אותי... העברת כף יד חמה על הגב המיוסר שלי, על הצוואר החנוק שלי, על השיער המלוכלך שלי. כמו מאשר ששמת לב, ועודך שם לב, לכל זוועות הגדולות שבך ולכל דברים הקטנים שמתרחשים מתחת לאף של שנינו. שאתה מתייחס, ומעניק מחשבה, ומודע לכול הלחשושים וההפרעות והזיהומים והנפילות... שמונעות ממני להיפתח ולהתנקות. וממך מונעות להיות.

ופתאום בין רגע הכול התגמד. תמיד הכול מתגמד לידך. הצלקות נעלמות כלא היו והלב מתחיל לשיר. כפות הידיים שלי נפתחות ומתמתחות להן, מחחממות עצמן למסע ארוך ומייגע. שבריר של זעקת אזהרה חולף במוחי לשנייה קלה, וכמו שבא- כך הוא הולך. מאוחר יותר השמש עולה ועוברי האורח שחולפים על פניי מאשרים שיום חדש התחיל והגיע הזמן לייצר שגרה ולהתנהל בה. אז אני הולכת ומטלפנת לכמה מכרים ומסדרת לי לו"ז צפוף במיוחד. אותך כבר אפגוש בערב ואחזור על תוך מעגל החוויות הפרטי שלי. שם כבר נדאג להעכיר את האווירה, לצעוק עד לב השמיים, לבכות כמו זוג חתולים רעב, להשלים כמו זוג מאוהבים מיוחם, ולעשות אהבה עד היום שלמחרת. עד אז- יום טוב. נדבר.