הגוף שלי צעק הצילו

ושנייה אחת לפני שקרסתי לחלוטין, תוך כדי שהריאות המזוהמות שלי מעיקות על הנשימות והופכות אותן לכבדות ומלוכלכות;

תוך כדי שהמראות הקשים מעוותים כול זיכרון מתוק ומחבלים בכל רגעי הנחת שחקוקים היו, קודם לכן, במוחי;

תוך כדי שאני כופה על עצמי לשתוק ולהיסגר;

תוך כדי שאני מתפללת שהדיבוק המזדיין יצא ממני ושאוכל סוף סוף להשיב את אני-לעצמי...

בזמן שהגוף שלי מתרקב וכול האיברים האינטימיים שלי מאוכזבים ממני וכועסים עלי, רוצים להינתק ממני באופן מוחלט ולא מצליחים מכורח המבנה הבילוגי שכפה ברוב חוצפתו את הישארותם עימי עד ליום מותי..........

שנייה אחת לפני שהנימים התפוצצו והזכרונות המזעזעים נשטפו על פני העולם כולו...

באת והצלת אותי

עם חיוך של נעמי ותלתלים של נעמי, ותום ואור שרק נעמי מסוגלת להכניס לתוך כול השכול והעצב שתוקפים אותי לילה לילה ומונעים ממני את המנוחה הבסיסית שכל אדם זקוק לה. אז כן, מזל שיש אותך, חברה טובה ויקרה שלי. מזל שיש מי שתציל אותי גם אם היא לא בדיוק יודעת איך ומה צריך לעשות. העניין הוא- שכול אלו בכלל לא משנים. הנסיון שלך לדחוף אותי לדבר עם אנשי מקצוע- היא טיפשית והיא לשווא. את אמנם חסרת נסיון מכול אותם פסיכולוגים מנופחים, אבל את מלאה בחום ובנתינה שאני לא אמצא אצל אף פסיכולוג בעולם כולו. בסה"כ הייתי זקוקה לדבר. אפילו לא לתשובות! רק קצת לדבר... לפתוח את הפה... לפתוח את הלב (בניגוד ללפתוח את... את כבר יודעת... כמו שמה-שמן נוהגות לעשות) ומעל הכול

הייתי צריכה להיות אמיתית, אחרי שנתיים של מסכת שקרים אחת מסריחה.

תודה נעמי