(קטע המשך ל-"הגבר שלי")

אמש בשעה של חושך וירח, הגיחה לליבי התובנה שיש לי מישהו חדש בחיים. זה קרה כשעצמתי את שתי עיניי בסופו של יום מגייע, ובאופן מפתיע- גופי סירב להירגע ולנום קצת. זה היה אחרי שדיברתי עם הבחור החדש והטוב שלי בטלפון, אחרי שלא דיברנו כמו שצריך כמו שבוע שלם מאז הריב הראשון שלנו. דיברנו על הא ועל דא ובין היתר על שיחה קולחת שהמתיקה את השבוע שלי וגם על תכנית שהשתבשה, שהמליחה את שלו. אבל כשהוא סיפר על התקלות ועל המגרעות שלא חסכו לבוא במהלך השבוע, יכולתי לשמוע מעבר לקו את פיו נמתח ודמיינתי את החיוך הגדול והשובב שלו, שלא יורד לו מהפרצוף אפילו כשהוא ממש מבואס. דיברנו על הכול חוץ מעל עצמנו, ואהבתי את זה ששיחה שלמה מתנהלת מבלי שדנים בטיב הקשר ובמגרעותיו, אלא ממש מתעניינים במה שעבר עלינו, ולא מתוך נימוס או שאיפה למלא את החלל החסר ואת הפער שבלתי ניתן להשלים, אלא כי הוא באמת מתעניין. ואני באמת, נהנית לשמוע.

לא הצלחתי להירדם, ככל הנראה, כי הלב שלי דפק וחייכתי לעצמי חיוך גדול, אפילו יותר גדול משלו. וכשגיליתי לאחר כמה שניות ארוכות שהשעה מאוחרת והגיעה העת להניח להתאהבויות ולחיוכים ולפרפרים שבתוכי, קרה משהו חדש: בפעם הראשונה מיזה לילות רבים, דמיינתי אותו מאחוריי. דמיינתי את הבחור שלי מחבק ומרגיע ומלטף לי את השיער. איתו נרדמתי, איתו ולא עם ההוא. נרדמתי עם הבחור החדש שלי שכל כך שונה מהגבר שלי, אבל כל כך עושה לי טוב ומרגיע אותי, בשונה מהגבר שלי.
החדר שלי שכבר הספיק להתרגל לריח החדש והצעיר, נתקף געגוע עז, וכמוני, מחכה כעת במתינות שהבחור החדש, הילדון הבוגר והמבין שלי, יחזור כבר מאיפה שהוא לא נמצא ויעביר איתי שעות מתוקות ויפות, וירדם איתי - הפעם באמת - עוד לילות רבים.