נראה שבשבע עשרה שנותי קיומי (שבע עשרה שנים בתוליות ונקיות בעולמם של עטירי הניסיון והידע- ושבע עשרה שנים מלאות בלמידה, כאב, צמיחה ושינוי, ביחס לעולמם של בני גילי) אני מספיק מנוסה בשביל לפתח תאורייה לא רעה על התמודדות בפרידה.

בעודי מתאבלת כהרגלי על הגבר הישן והשנוי במחלוקת שלי, מצאתי את עצמי ביום לא בהיר בכלל- נפרדת לשלום (או שלא?) בצורה אגרסיבית למדי, מהבחור החדש שהחל להשכיח ממני זכרונות רעים ולמלא את גופי (ובאותה העת גם את ליבי) בנשיקות בעל ניחוח רענן וצעיר.

והינה, אותה ההתמודדות מחדש: אותו העיסוק, החוזר ונשנה, בנעשה ברחבי העולם כולו- העיקר לא בשלי. אותה השאיפה למלא את החלל החסר בדיבורים ריקים מתוכן, בעניינים חסרי כול משמעות וחסרי כול תכלית. אותו הרצון לשכוח... לשכוח לחלוטין את החוויות הטובות, את ההרגשה החדשה והתמימה שלא תשוב עוד. ואותו צורך עז לרצוח בדם קר את הגוש הארור והנתעב, הגוש השנוא והמקולל, שפוקד את גרוני מדי לילה ולילה, ומדיר שינה מעיני התשושות.

וכיצד אסביר לאותה הרגשה כואבת של החמצה ושל געגוע, שעשיתי את המעשה הנכון? שהגנתי על הגוף שלי ושלמדתי מטעויות קודמות? איך אסביר ללב שלי שעשיתי לו טובה ענקית ומנעתי ממנו להתאהב מבלי לקבל אהבה בחזרה? ואיך אני אשכנע את עצמי, שזו לא השעה להתייאש ולהרים ידיים, אלא זו בדיוק העת לעטוף את כול כולי באהבה שתזמן לי בעתיד הקרוב ... אהבה חדשה?

פתאום כל שם עם צליל דומה וכל סיטואציה בעלת אופי מאוהב, מגבשים אצלי בבטן איזו מועקה בלתי רצויה. הכול חוזר על עצמו, הכול ידוע מראש, והכול כואב מחדש. רק בצורה יותר שלווה, רק עם צליל קטן של תקווה... הרי עברתי את ב'- אעבור גם את זה.