איכשהו, אחרי שכבר ניסיתי הכול, אני תמיד באה לפה.

אחרי פריקות אינסופיות ביומן האישי, ודיבורים לעצמי... זתומרת, לדובי שלי. אבל יודעים, הוא לא באמת יכול לענות לי.

התקופה האחרונה,

היא מקשה עלי.

אני לא מכירה את עצמי ככה

עצובה, דיכאונית.

איך כתבתי בפוסט הקודם? זה קורה רק שאני לבד.

רק אז באמת יוצא לי לחשוב על זה.

אני פשוט מתמוטטת שאין לידי אף אחד... פיזיתי, זתומרת.

לא יודעת מה עובר עלי,

אבל מה שכן... קשה לי.

הדמעות מציפות את העיניים שלי כול פעם מחדש

והמחנק התמידי הזה בגרון..

זה קשה.

מה אני מבלבלת לכם ת'שכל בכלל?

אני בעצמי לא יודעת מה הולך פה.

אבל מה שאני כן יודעת,

זה שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו

שפשוט... הכול יעצר.

נגמרו לי הכוחות.