סיפור שכתבתי, לא מבוסס כהוא זה על המציאות.

הכול פרי דימיוני.

אוהבת, מחייכת, צוחקת, קופצת, שמחה, אופטימית, מאושרת.

ככה אני רוצה להתחיל את הסיפור שלי, את הסיפור של החיים שלי.

ולמרות הכול, זה מה שאני רוצה שתזכרו ממני.

ילדה מאושרת.

אני יושבת כאן, במיטה הארוכה והצרה של בית החולים, לבושה בבגדים לבנים שעליהם מודפס עשרות פעמים הלוגו של "בריאות כללית".

אני חיוורת, מותשת. חסרת כוח ואונים, אך מלאה ברצון להמשיך.

מחזיקה בקושי את הלפ-טופ שדודה מרים השאילה לי מאז שהגעתי לפה (מאחר ולכתוב על דף נייר אני כבר לא מסוגלת, ותכף תבינו למה. את האותיות של המקלדת, למזלי אני זוכרת מצוין.) ושוברת את הראש בניסיון למצוא התחלה מקורית לסיפור הזה.

הסיפור הזה- הוא אני.

אז איך הכול התחיל?

לא, לא ביום בהיר מלא בקרני שמש מסנוורות. ממש לא. להפך.

זה היה יום גשום וקריר, סוף חודש נובמבר.

יום אפור ממש, מדכא. אווירה שחורה.

שונאת את החורף.

ואני יודעת איזו מחשבה קופצת לרובכם בראש עכשיו: "אבל החורף זאת העונה הכי רומנטית שיש!"

חח, מצחיקים אתם.

אז נכון, אפשר להתמזמז עם החבר בזמן שהוא מחפש כול אפשרות מקורית לנסות לחמם אותך ושיהיה לך טוב, אבל נו... בחייאת.

מה הסיכוי שתצאו לטייל בגשם שכל כך קר בחוץ?

אתם בוודאי תשבו בבית עם החימום על הטמפרטורה הגבוהה ביותר ותראו איזה סרט ב-DVD. ובכלל, מה הסיכוי של-י יהיה חבר?

החבר האחרון שלי (חבר-חבר אני מתכוונת, יותר מחודש.) היה בכיתה ד'. וגם זה קרה, לאחר שכבר לכול הילדות בכיתה היה בן זוג קבוע ורק למרי, דנה, יפית ולי- לא היה.

והסיבה? אוה, היא הייתה ברורה.

מי ירצה חברה שמנה ומכוערת עם שיני ארנב בולטות לעין, ואוזניים של פיל שלא מותירות ברירה?

בוודאי לא אתה, וגם לא את (ומכאן אתם לבטח מבינים שגם חברות לא הרבו לי).

אבל למזלי לעוד ילד בכיתה הייתה בדיוק את אותה הבעיה. אולם הוא לא הגיע למימדים שלי (מידת M בגיל בקושי 10!) אבל אין ספק שאיגואנה הייתה יותר יפה ממנו.

ואין לי מושג איך הגעתי לאיגואנה.

וזה ממש, אבל ממש לא מצחיק.

ומכאן לכאן נהיינו ביחד.

וגם כן, מזה כבר "ביחד", לילדים בני 10?

לרקוד סלואו מרוחק במסיבות הדיסקו המעפנות של בית הספר ולהיפגש פעם בחודש בבית של מישהו?

אבל... זה לא הפריע לי. ממש שמחתי שסוף כול סוף גם לי יש חבר, שגם לי יש עם מי לעבוד בזמן עבודה חופשית בכיתה.

שמחתי שיש מישהו בעולם שאכפת לו ממני, חוץ מאימא ואבא, ואחותי הגדולה כמובן.

איפה הייתי?

הא כן, באותו יום ארור.

קמתי בקושי בבוקר. מאחר ובלילה הרעמים והסערות לא נתנו לי להירדם.

לילה קשה, אבל חייבים לקום.

שנה עברה מאז, ואני זוכרת כל דקה ודקה ביום הזה...

פקחתי את העיניים.

ראיתי מטושטש.

בהתחלה הייתי בטוחה שזה סתם בגלל שהרגע קמתי ובעוד כמה שניות ספורות, הטשטוש ייעלם כלא היה, אבל לא.

שפשפתי את העיניים בחוזקה והמצב רק החמיר.

אימא בדיוק נכנסה לחדר, באה להעיר אותי כנראה.

"שירן!" צעקה בבהלה.

קפצתי ממקומי.

"תסתכלי עלי מתוקה, הכול בסדר?"

פזלתי.

ראיתי את הכול כפול.

העולם נראה לי כפול.

אימא רצה איתי וכמובן עם ההיסטריה, הלחץ, והעצבים, לבית החולים.

אני לא דאגתי ממש. תמיד אני מנסה לשמור על רוגע ואופטימיות כמה שיותר.

בטח ישימו לי משקפיים, חשבתי, הכי הרבה.

העיקר שהכול יהיה בסדר.

לאחר בדיקות ארוכות ומעמיקות, היה ניתן לחוש את הלחץ באוויר.

מה כבר קרה? מישהו מוכן להסביר לי פה לעזאזל?

הרופא דיבר עם אימא.

היא התחילה לבכות.

לא ממש לבכות, אבל העיניים שלה נצצו כמו כול פעם שהיא באה להתפרץ בבכי אבל לא יכולה.

היא נעלמה.

בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה הם, מאחר ועדין המשכתי לראות הכול כפול, אז מסתבר שזה היו הם. אבא ואחותי, אורטל, הגיעו גם הם.

"אורטלי, מה את עושה פה?" שאלתי אותה.

אורטל בדיוק התחילה ללמוד חומר חדש לבגרות בלשון, היא בעצמה סיפרה לי.

מה היא עושה בבית חולים בדיוק כשהיא אמורה ללמוד חומר כל כך חשוב?

היא הסתכלה עלי במבט עצוב, מלא אהבה ורחמים.

חיבקה אותי חיבוק חזק, ענק. כל כך חזק עד שמחצה אותי וכבר היה לי קשה לנשום.

אט אט הרופאים התאספו סביבי, לוחשים אחד לשני לחישות רועמות.

אימא ואבא עמדו על ידם, מחליפים ביניהם מבטים ומסתכלים אחד על השני מבט בעל אלף משמעויות. אורטל החזיקה לי את היד.

אימא ניגשה אלי בכובד ראש באיטיות: "שירני, הרופאים גילו מה הבעיה, למה את... פוזלת..."

"למה?" שאלתי בתמימות.

"הם גילו לך... הם גילו ש..."

"ש..?" התחלתי להילחץ, מה שלא קורה לי בדר"כ.

"יש לך גידול."

גידול.

גידול סרטני.

"גידול ממאיר" בשמו הרפואי.

מיום ליום הראש התחיל לכאוב יותר.

בקושי ויכולתי להזיז את ידי השמאלית (כעת אני כותבת על מקלדת מגע מיוחדת עם יד ימין בלבד).

התחלתי סידרה של הקרנות בבית החולים שבעיר על בסיס יומי.

תרופות מנפחות.

מה לא?

הכול.

המון תמיכה אני מקבלת מהמשפחה ומהחברים הקרובים.

באמת.

אני תמיד ניסיתי להיות אופטימית.

היו הרבה פעמים שאני עצמי עודדתי את הוריי ואמרתי להם שהכול יהיה בסדר, כי באמת האמנתי בזה.

ניסיתי להאמין בזה.

ניסיתי להיות חזקה, לא להישבר. והצלחתי!

אני עומדת לנצח את המחלה הארורה הזה, נשבעת.

ובעוד כמה שנים אני אספר את הסיפור שלי עם סוף טוב, ושמח. אני אבוא להרצות בבתי חולים ולאנשים שסובלים כמוני, שכבר איבדו את האמונה שאי פעם הם יוכלו לצאת מהמחלה הזאת. מהסיוט הנורא הזה שלא נגמר.

להראות לכול אחד שכוח הרצון והאמונה, הם התרופה הטובה ביותר. הם עדיפים על כול תרופה אחרת!

מה הספקתי עד כה (רשימה שאני חייבת לעשות! כשאצא מבית החולים אוכל להשלים את השאר):

-נשיקה ראשונה (חוויה מזעזעת ביותר. עם ילד שאני לא מכירה במסיבה כיתה כשהייתי בת 12).

-צניחה חופשית.

-טיסה לארה"ב (בחופש הגדול נסעתי עם משפחתי לטיול של חודש שלם בחרבי ארצות הברית. היה מדהים.)

-קריירה משחקית (טוב, היא התחילה ונגמרה. אבל... היי! השתתפתי בפרק של ה"אלופה". איזה אגודה אחת שעוזרת לילדים כמוני ואחרים סידרה משהו. היה נחמד ביותר.)

-השתכרות (בסיום כיתה ז', פעם ראשונה ו א ח ר ו נ ה !!!)

מה לא הספקתי... ואני עוד אספיק!

-חבר (עמית מכיתה ד' לא נחשב. צאו מהסרט).

-סיגריה.

-סמים (לא רוצה להספיק גם).

-סקס (יש עוד זמן).

-אהבה אמיתית.

-הגשמת חלום.

בקרוב יתחיל חודש נובמבר.

כמעט שנה שאני סובלת.

כמה שנה שאני ממשיכה לחייך ולצחוק כאילו כלום.

כמעט שנה שצברתי לעצמי עוד ועוד חברים אחרי הכול, עם הכול!

היי!

הגשם הראשון!

ואני פה במיטת בית החולים מחכה לתוצאות של איזה בדיקה..

תאמינו לי, אני בעצמי לא יודעת מה הולך פה.

אבל אני גם לא מתעסקת בזה יותר מדי, מה שיהיה – יהיה.

יהיה בסדר, אני בטוחה.