כבר כמה ימים שהקור לא מרפה מידיי.

בעצם, אפשר לומר שזה כבר שבועות ככה, אולי אפילו חודשים. מי סופר?

לאט לאט הן מתייבשות ונעשות מקומטות, רק הפעם, בעודי ממששת את היובש המציק, במקום המחשבה על איזה קרם אני הולכת לקנות לידיים- מופיעה התמונה שלך בראשי. אני נזכרת איך בכול חורף הידיים של שתינו קפאו למוות, יותר מכול איזור אחר בגוף.

הידיים שלך, במיוחד, העדינות והחלקות- נהפכו לאדומות ומקומטות.

תמיד את ואני צחקנו על עצמו, שבחורף יש לנו ידיים כמו של שתי סבתות זקנות...

מי היה מאמין שלא תזכי להיות אחת כזאת?

ולא תזכי להיות אימא... לא - אישתו של... -, ולא - ארוסתו של... - אפילו לא - חברה של... -

אני נזכרת בך, בעיקר בתקופת היסודי, שם היינו הכי הרבה ביחד.

התמונה שלך עם חיוך רחב וגשר (שמאוחר יותר הוסר)- לא מרפה.

קשה לי להאמין שאותה הילדה שהסתובבתי איתה, צחקתי איתה, בכיתי איתה, שיתפתי אותה וריכלתי איתה- כבר לא... לא בת החיים.

לא הולכת, לא צוחקת, לא בוכה, לא משתפת, לא מרכלת, לא חווה, לא נושמת, לא חיה. הכול לא, וכפול מיזה.

מה הייתי נותנת בשביל שיחה אחת, ולו אחרונה לתמיד, איתך. בשביל לחבק אותך חזק חזק, ללחוש לך באוזן - ואם תרצי גם אוכל לצעוק -

עד כמה אני אוהבת אותך.

כמה אני מעריכה אותך,

וכמה..., כמה אני מתגעגעת אלייך.

געגועים אינסופיים שלא יוצלחו לתאר, שלא מפסיקים, שלא מרפים... (ושוב, הכול לא, הכול רע, הכול שלילי, הכול לא טוב).

"עפת הלאה לפזר את קסמייך", נכתב על מצבתך,

ואין לך שמץ של מושג עד כמה זה נכון.

אני אוהבת אותך, מלאך. הפעם את באמת כזאת.

לא אשכחך לעולם,

את חרוטה בליבי ואני נושאת אותך עימי לכול מקום אפשרי.

ג'ודי.