היא יושבת בחדר גדול. מסביבה חלל לבן וריק. הקירות והחפצים שאינם- משקפים אותה. משקפים את התוכן שבה, את החיצוניות שלה. מדי פעם מישהו נכנס לאותו חדר, וכמו שהוא נכנס- כך הוא הולך. היא מפחידה את כולם, מרתיעה את כולם. לא נוח לאיש להיות במחיצתה. האישיות הריקנית שלה משתלטת עליה ועל הסובבים אותה. אל דאגה, היא לא נפגעת מהנושא וגם אינה מתרגשת. הרגישות כבר מזמן נעלמה ממנה, ושלא נדבר על אהבה ונתינה. היה לה הכול, כול מה שאדם יכול לחלום עליו, ומההמון הזה נשאר כלום. נשארה רק ריקניות ושפע של לבן מבריק.

לאט לאט היא מתחילה להעלם וצבעה מתמזג עם צבע הקירות. כול מי שנכנס לחדר כבר איבד את היכולת לראותה. היא בעצמה כבר אינה יכולה לראות אותה. 

מסביב לחדר מראות. מסתבר שלא החדר שיקף אותה, אלא היא את החדר. כעת אפילו לובן לא ניתן לראות בלעדיה. התוכן שלה משתלט על חיצוניותה. אלו השלתלטו על החדר, ועל כול מי שרק נכנס.

בוקר טוב.

הכול חלום, היתכן?

חדרה האדום והשופע נראה לה הפעם כחסר צבע לחלוטין.

הכול מסביבה בהיר וכמעט לא ניתן לראותו. הוא איבד צבע וחיים לחלוטין.

הפנימיות שלה משתלטת על כול כולה... כול כולה מלאה בכלום. והכול ממלא את כול כולה.

ריקנות.

ופוף, היא נעלמת.