היום בשיעור ספרות קראנו שיר של נתן יונתן, "ציור של ילדים". בינינו, כבר קראתי יצירות מרשימות יותר, אבל משום מה השיר הזה הצליח השאיר את חותמו בראשי ונתן לי חומר למחשבה... מתואר שם העולם (ה'תבל', כפי שהדובר קורא לו בשיר), מנקודת מבטם של ילדים קטנים. עולם צבעוני ושופע, קליל ושובב. ניסיתי לראות את העולם בדיוק כפי שהדובר ניסה לצייר במוחי, ובמקום לדמיין בהצלחה מרובה כמו סרט ממש, כפי שקורה אצלי בדר"כ, התחולל במוחי מחול של צבעי מרקדים ללא שום היגיון. לא הצלחתי לדמיין עולם כפי שמתואר בשיר, ואולי מפני שאני כבר לא רואה את העולם ככה. וזה חבל... מאוד חבל.

אולם כשאני מסתכלת על תוכי, כביכול... אל תוך הנשמה, אני יכולה לראות שלל צבעים צבעוניים ושפע.

ואולי זה מפני שהאנשים מבחוץ גומרים לעולם שלי להשחיר?

עוד שטויות מפיה של ג'ודי עדיני. נא לא להתייחס, תודה:)