אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל... הרי בעיקרון אני מתעבת את כול הפוסט-דיכאון-סטייל, והנטיות האובדניות האלו וכול השטויות חסרות משמעות.

אז מראש שתדעו, זה לא מה שהולך להיות פה. והאמת שככל שאני מתעמקת יותר ויותר בנושא, ומנסה לכתוב משהו שיצא נורמלי, כול העניין הזה נראה לי טיפשי. אני בטוחה שבעוד כמה ימים אני אסתכל על כול זה ואצחק (ומאוד מקווה שזה יקרה). אבל ברגע זה מאוד קשה לי לצחוק על הנושא הזה...

וגם כן. 'הנושא הזה'. אני לא יודעת אפילו איך להגדיר אותו. אני רק יכולה להגיד לכם שההרגשה שלי בזמן האחרון היא חרא. פשוט חרא.

ויש לזה סיבה, אם אתם שואלים... יותר מדי סיבות ונושאים. שאלו גורמות לי בינתיים, להרגיש אשמה ולא בסדר, לאן שאני רק אלך.

פעם יכולתי להעביר דברים כאילו כלום, להתעלם ממש, לתת לדברים לעבור לידי ולא להשפיע עלי. בזמן האחרון אני מתחלשת... נפגעת. כול מילה נכנסת לי ללב, משפיעה, משפילה... פוגעת.

ואני מנסה לשמור על קור רוח... להתנהג כרגיל ולא להראות חולשות. שונאת להראות חולשות.

אבל לאט לאט אני נשברת. נשברת בתוכי והעצב והכאב משתלט על כול כולי...

אין חשק ללכת לבצפר, אין חשק לחזור מהבצפר, אין חשק להישאר בבית, אין חשק לצאת מהבית.

אני רוצה שהימים יעברו מהר בתקווה שהמחר לא יגיע. לא להרגיש כלום, לא לחשוב יותר מדי.

חבל שבינתיים כול מה שאני עושה זה להיתקע מול המחשב ולרוקן את כול העצב הזה בפוסט מטומטם. מפגרת אני, אבל זה אשכרה עושה לי טוב.

הייתי שמחה אם הייתה לי חברה אחת אמיתית. אני מוקפת חברות אבל אני יכולה לספור על יד אחת את החברות שבאמת אכפת להן ממני. ואפילו זה בקושי. אני מרגישה אנשים וככל שיש יותר ויותר המולה מסביבי- ככה אני מרגישה יותר לבד. כול אחד יותר מזויף מהשני. יודע לקבל אבל קשה לו לתת בחזרה. אני נותנת זהב... זהב אני נותקת. ומקבלת יריקה בפרצף, וגם זה בקושי. רוב הפעמים פשוט לא מתייחסים וזהו. והלוואי שהייתי יכולה להפסיק. אולי בדיעבר אני מפסיקה, אבל זה האופי שלי... לאדם אחד אני אפסיק ולשני אני אקטוף את הירח. ככה אני, ואני לא רואה בזה שום יתרון. ומראש אני מבקשת, שאף אחד לא יכתוב לי בתגובות שזו תכונה נהדרת, ושהאחרים יקפצו לי.

יש 'אחרים' שמשפיעים עלי, מה לעשות. כמה שאני חסינה כביכול מול כולם, בפנים אני רגישה ואפשר לשבור אותי כמו ששוברים כוס זכוכית. אני מצפה בכיליון עיניים שהתקופה הזו תעבור, ובעצם אני לא רוצה אפילו שהיום הזה יעבור.

כבר התרחקתי מכול הדברים שעושים לי טוב, עכשיו אני מנסה לכפר על זה וכמו שציפיתי- זה לא הולך לי במיוחד.

אפילו בנים הפסיקו להעסיק לי את המחשבות. כול כך הרבה דאגות ומחשבות שאין מקום לזה.

וזה בערך היתרון היחידי בכול המצב הזה...

ועכשיו שאני חושבת על זה, אולי איזה קשר טוב וחזק יוכל להרים אותי למעלה?

רק שיבוא כבר. נמאס לי לחשוב מה יהיה ומה קורה, הראש שלי עוד שניה יתפוצץ אם עוד מחשבה תבוא אליו.

העצבים שלי מתפרקים על האנשים הלא נכונים ואני לא מצליחה להתאפק ולשמור על הפה שלי. במקום לשמור על האנשים המעטים שנשמרו לי אני מרחיקה אותם ממני כמו מטומטמת.

בסוף אני אשאר לבד ... רק זה חסר לי. ועוד באשמתי.

יום רביעי פורים, שישי מסיבה. אני מקווה שהדברים יסתדרו עד אז, ועם החג יבואו אנרגיות חיוביות.

הא כן, ושלא יתפוגגו אחרי יום.

ליל"ט,

The Whore.