"כן, זו שוב אני. יושבת לבד בחדר המחניק, וחושבת עליך.

חושבת עלייך... בזמן שעשרות דלתות עומדות להיפתח לי. כצפוי, או שלא, אני בוחרת להיתקע ולא להתקדם לשום מקום. וזה כבר הרבה מעבר לטימטום.

מעוררת רחמים, עדיין נוטפת ריח מכמות האלכוהול שהחדרתי לגופי ללא הרף, אתמול בלילה.

אני יושבת פה לבד, מנותקת מהעולם והעולם מנותק ממני.

חושבת כרגיל עלייך, ועלינו. על מה שהיה יכול להיות ועל מה שיכול היה להיות.

הכול מעורבל, מעורפל. לא ברור, לא מובן.

החיים שלנו רצים לפני כמו סרט זול בהילוך מהיר עם מיליון ואחת סריטות על הדיסק. והינה כצפוי, חוט המחשבה נקרע וגורם לי להפסיק לחשוב ולכתוב. ככה קורה בכול פעם שאתה בא, גם אם זה בסה"כ למחשבות טורדניות ובלתי פוסקות.

וכשאת בא, באמת בא... נמצא במרחק נגיעה ממש ממני, מערכות הגוף שלי מתמוטטות, ובלי הגזמה בכלל... הכול קורה מהר, ללא שליטה.

בכול פעם מחדש, שוב ושוב אני יודעת ממה אני מנועה לקוות ולצפות. יודעת ששום דבר מכול מה שעובר לי בראש לא יתממש ויתקיים. ועדיין, זה לא עוזר לי. אתה כמו מכשף בסערה, שובה אותי בקסמייך הלא ברורים וכלכך מושכים, גורם לי להישבר, גורם לי ליפול.

ואני חופרת... חופרת כמו ארכיאולוגית במערה עתיקה.

ואני טיפשה. אני פתאטית חסרת מעצורית. אני ילדה קטנה ומפגרת.

ובחיי... שלפני שהגחת לפתע משום מקום, הייתי האדם המאושר עלי האדמות.

ואחרי הכול, אני לא מבקשת ממך כלום, חוץ מדבר אחד. שאלה אחת קטנה ופעוטה.

לאן עוד תוביל אותי...? הבטחת שתעשה לי רק טוב. שתהיה בשבילי למטה, כשאפול. כמו מצנח ממש.

לאן עוד תוביל אותי... לאן?"

The whore.