אם הייתי יכולה לפנות אליך בשמך האמיתי, אני בטוחה שהפוסט הזה היה הרבה יותר מובן, אבל הסיכויים שאני באמת אזכיר את השם שלך הם קלושים.

אני אסתפק בתקווה הקטנה שאת בטוח תדעי שמדובר בך. ויש לי הרגשה שאת מודעת לכך, ומשום מה... גם יש לי הרגשה שאת נכנסת לבדוק כול עידכון שלי וכל שינוי בהודעה האישית שלי.

אז... את. וואו, כמה דברים יש לי להגיד ולהוציא החוצה.

ייתכן שזה קצת מאוחר... אבל העיקר שהגיע הזמן שאני יושבת וכותבת את זה.

הרבה זמן שאנחנו לא מדברות, אבל עדין. פתאום הסתכלתי בכול מיני תמונות והזכרונות הציפו אותי, תקפו אותי.

מאיפה בכלל להתחיל? זה הולך להיות פוסט ארוך ומייגע, אבל אין ספק שאחד הפוסטים המשחררים. ובמקום שאני אמשיך לזבל את השכל, אולי אני פשוט אתחיל מהתחלה. אבל השאלה היא... מה ההתחלה?

מהריב שלנו? או ממה שהכנתי לך? או בכלל, לפני זה... מהחברות שלנו כולה? ומאיפה היא מתחילה? היא יותר עתיקה מהגלגל, אני חושבת. ותראי איך שהזמן עובר במהירות האור ואנחנו בקושי מספיקות לזכור. ואגב, כול המקרה הזה רק גורם לי להבין כמה אנשים לא אמיתיים. חבל... חבל שבגלל פישרית כמוך אני מאבדת את האמון והתקווה באנשים.

אז אני בוחרת להתחיל דווקא מהחודש האחרון. ובמקרה ממש, או שלא, היום עבר בדיוק חודש מאז אותו יום ארור. כביכול זה בכלל לא קשור אליך, אבל את היית אשכרה העוגן שלי. וכבר אז היה לי ברור משום מה, שאלו הימים האחרונים של החברות שלנו.

ואז היה את מה שהיה, ומיד לאחר מיכן בא היום הגדול. שלך. וסליחה מראש על כך שאת לא תבינו מה הולך פה... הפוסט הזה בסופו של דבר נכתב בשביל עצמי בלבד.

איזה שינוי במצב הרוח, באווירה. הייתי צריכה לעשות את הסוויצ' הזה בצורה מהירה ולא הגיונית, זה היה מטורף. ועשיתי את זה. בשבילך, הכול בשבילך. בשביל שיהיה לך טוב וכיף, בשביל שתהיי מאושרת... כמעט כמו שאני הייתי ביום שלי, ואפילו יותר. ואין ספק שאכן הצלחתי במשימה.

והכול הלך בצורה מושלמת. כמו שתיכננתי, ואפילו יותר טוב.

ומה השתנה? מה השתנה תוך שניות? מה נסגר איתך לעזאזל ולאן נעלם כול טוב הלב שלך והאהבה שאת ורק את ידעת להעניק?

הכול התהפך, הכול השתנה. הפכת לנגד עיני לבנאדם הכי... הכי לא את. מאלו שאת ואני היינו נוהגות לצחוק עליהם, ללעוג עליהם. אפילו לרחם עליהם. ולקחתי את זה קשה, שלא תחשבי שלא. אולי נראה לך שעוברים עלי דברים בקלות, אבל תתפלאי. אני לא כמוך, ויש לי רגשות. איך אני יכולה ככה סתם לחלוף על אחת שהייתה כמו אחותי?.. איזה 'כמו'. אחותי. אחותי היית. ועכשיו, בדיוק ברגעים אלו, שאני כותבת את כול זה... אני לא מבינה איך יכולתי להיות קרובה אליך במשך כל כך הרבה זמן? ימים, שבועות... חודשים על גבי חודשים, שנים על גבי שנים.

ועכשיו, שעברו כבר שבועות ואנחנו ממשיכות בהתעלמות ממושכת, יכולתי לשקר לך ולכולם, ובעצם - לעצמי, ולהגיד שלא אכפת לי. שאת על הזין שאין לי ואת יכולה לעשות מה שבאלך. אני יכולה להגיד שכבר מזמן את לא חלק משמעותי בחיים שלי, אם בכלל.

אבל כמו שאמרתי... זה יהיה שקר. וגם אם אני מרגישה ככה, זה רק בגלל ששכנעתי את עצמי שזה ככה.

איך את יכולה להפוך לחלק כה פעוט בחיים שלי, אם לפני שנייה את היית ה-חיים שלי?

נמאס לי לשקר לעצמי, נמאס לי לשקר לכולם. את כן חסרה שלי. חסרים לי הבילויים איתך והדיבורים איתך, וחסרים לי הצחוקים איתך והשגעונות איתך. וחסר לי המקום הזה שאני יכולה ללכת אליו מתי שרק מתחשק לי.

ובינינו, כבר מזמן שכחתי איך זה להיות קרובה אליך כלכך. מסתבר שתמונות וזכרונות יכולים להשפיע...

אבל מה שכן... את, הישנה, חסרה לי. עכשיו אני רואה אותך ובאלי להקיא לך בפרצוף. את הבנאדם האחרון שאני רוצה איתו קשר כלשהו בזמן הקרוב.

איכ, את פשוט דוחה אותי מיום ליום יותר ויותר ומה שעצוב זה שאשכרה כתבתי עלייך עכשיו פוסט שלם.

ואמן אמן אמן תיכנסי לפה ותראי כמה אני שונאת אותך, כמה אני מאוכזבת ממך.

בלי הגזמה בכלל... את פשוט הפכת להיות גועל הנפש בהתגלמותו.

ואין לי שמץ למה כתבתי עליך מגילה ברגע זה.

טוב, חוץ מהעובדה שאני מפגרת, אני כנראה באמת ממש רוצה להבהיר לך כמה דברים.

ולא, שלא יהיו ספקות אף אחד מיכם. אפילו לדבר איתך אני לא רוצה.

את מגעילה, מגעילה, מגעילה, מגעילה, מגעילה. שלא יודעת להעריך שום דבר. והסיבה היחידה שעוד קצת אכפת לי ממך זה רק כי... תגידי מה שתגידי, כן הייתה לנו חברות מיוחדת.

וחבל שככה זה צריך להיגמר.

וואו, את חתיכת מגעילה... פשוט ככה.

בזמן אחר אולי כבר מזמן הריב המטופש והלא-ממש-ברור-על-מה-לעזאזל הזה היה נגמר ונשכח, אבל עובדה שלא.

ואני בטוחה שרובכם יגחכו ויגידו בלב שלם שזה עוד אחד מריבים שגרתיים שעוד שנייה ייגמרו. וזה רק בגלל שאין לו שמץ מה הולך בפוסט ההזוי הזה.

אז מראש, פשוט תחסכו את זה מיכם.

זה לא הולך להיגמר, וגם אם כן... זה לא ישכח.

להיתראות.

The Whore.