וואי, כמה זמן לא עידכתי סתם ככה... בהתחשב לעובדה שבעבר הייתי מעדכנת על כול פיפס והרגשה בריצפה.

ובכן, די חיכיתי לרגע בו הבלוג יהפוך אט אט ליותר אנונימי... הפסקתי להגיב ולהיכנס לבלוגים אחרים, או יותר נכון חסמתי את האפשרות שיראו אותי ברשימת 'הקוראים האחרונים' בכול בלוג ובלוג. הידיעה שכול העולם ואישתו נכנסים ורואים מה עובר עלי חוסמת אותי לגמרי. אולי זו הסיבה שבשבועות האחרונים דפי היומן האישי עלו על גדותיהם.

השבוע האחרון מתחילת החופש עשה לי טוב, עזר לי להבין כמה דברים שאולי בלעדיו לא הייתי מצליחה להבין. ולא, לא קרה משהו מיוחד, זתומרת... משהו גדול שבוודאי הייתם מצפים שקרה. אבל הזמן בבית, הים, החול, השמש הלוהטת ואפילו המיטה והטלוויזיה... גרמו לי לחשוב, והרבה. פעם ראשונה שהוצאתי את עצמי לגמרי, ואני מדגישה - לגמרי - , מהדיכאון המתמשך של עצמי.

אני לא יודעת אם המילה דיכאון מתאימה, הרי לא הפסקתי לחייך ולהיות מאושרת בכול דקה נתונה. ולא, תתפלאו. זה לא היה חיוך מזויף, הוא היה מהלב, כי באמת היה לי טוב. אבל זה היה כי הדחקתי דברים, כי רק לבד עם עצמי הבנתי אותם. חשבתי שברגע שאני אתחמק מהם ואשמח ואהנה ואצחק ואשתולל... הצרות יישכחו. הדברים יעלמו. מה שבדיעבד... לא כלכך קרה. 

הייתי צריכה פעם אחת להתמודד עם הכול, בשביל שבאמת כול הצרות והכאבים יתפוגגו. פעם אחת לקבל סטירת לחי ענקית לפנים, ולהתמודד מולה.

וככה, לראשונה בחיי, עשיתי.

וזה כאב, אני לא אשקר ואומר שהיה קל.

אבל הדבר הראשון שעשיתי, היה להודות במצב. ואז אט-אט להשתקם ממנו... ולצאת כמו גדולה. לצאת ענקית.

והינה, יצאתי. אמנם לא לגמרי לבד... אין ספק שחברות, כמו יהב למשל, עזרו והמון. והן אפילו לא מודעות לכך. אבל את העזרה האמיתית והגדולה סיפקתי לעצמי, לבד. ועל כך אני גאה בי.

ועל הדרך גם למדתי כמה דברים על עצמי... עם כול החרא אני לומדת לאהוב את עצמי למרות הכול.

אם אני לא אוהב את עצמי, ובאמת, מי יאהב אותי?

שיהיה לכם לילה טוב, ספק לי אם מישהו באמת קרא את השטויות השגרתיות שלי. אחרי הכול, בלוג שלי או לא בלוג שלי?

חג שמח שיהיה לכם

ואם לא הבנתם... טוב לי. באמת באמת טוב לי.

The Whore.