הכול שטויות, הכול שטויות. את בעצמך שטות אחת גדולה. תקחי נשימה, ת י ר ג ע י ! תפסיקי עם כול הלחץ הבלתי נסבל הזה שרק ממוטט לך את הפיוזים שגם ככה הם באורך של ציפורן. את מתעצבנת מדברים מפגרים שמטריפים לך את השכל, את כבר לא שפויה. תנשמי, הכול בשליטה! תקיימי באמת את הדברים שאת מייעצת לכולם ואומרת שאת רגועה. הראש שלך נהיה מטורף מהדברים הכי קטנים, זה נכנס לך לורידים, לנשימה, לחלומות שלך בלילה ואפילו לחלומות שלך ביום! יש לך הזיות מטורפות ולחץ שגורם לך להתפוצץ! ואת מוציאה את זה החוצה בלי בושה ורחמים ואת דורסת את כול מי שרק עומד לך בדרך! או שאת פשוט שותקת ונהיית עוד יותר מכוערת, מפנים ומבחוץ. ואת טיפשה, את כול כך טיפשה, וזה עוד יהרוג אותך. תפסיקי כבר, הכול שטויות, את קטנה, את י ל ד ה ! ואת מתנהגת כמו איזה זקנה מטורפת. די כבר, מספיק, רילללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללקס!

עריכה, 17:15, 6.5:

אני מתחרפנת

אני בורחת דרך דרכים מפגרות

ואשכרה חושבת שהזיבולי שכל שלי ראויים לתואר "שירים"!

השכל שלי הלך לאיבוד, או שהוא פשוט נמחק

ואני אבודת עצות

וחסרת כוחות

ומרגישה חלשה יותר מאי פעם

ל יודעת כבר מה לחשוב

אין שחור, אין לבן, וגם האמצע נעלם

ואפילו בכי לא יוצא

הלב קפוא מדי בשביל דמעות מומסות

והכול כואב, הנפש כואבת,

הכאב כואב, ועושה לי טוב

אני מזוכיסטית שלא ברא השטן

אני חסרת אופי, חסרת אישיות, חסרת דעות

הכול מסכה, אני זיוף אחד וגדול

וזה גורם לי להישבר, אני נשברת בתוכי

הראש שלי נסחף למקומות בלתי רצויים ובלתי הגיוניים

ושוב אני נשברת

נשברת לאלפי חלקיקים זעירים,

אפילו עם הוראות הרכבה לא יצליחו לחבר אותי מחדש,

וספק לי אם מישהו מעוניין בכלל.

האור שהיה אמור לשמש כקרני שמש בוהקות ומסנוורות בסוף המנהרה החשוכה, הולך ודועך.

במקומו יש נקודה קטנטנה, שגם היא, כמה מפליא, הולכת ומשחירה.

ואני הולכת ונעלמת, בין כאב לכאב, בין סיוטים מתמשכים לרצונות מופרכים, בין תקוות שווא ללחץ שאין לו סוף, בין ריקבון לסירחון, בין שנאה שנאה... אהבה כבר מזמן נשכחה.

כמה שטויות, ג'ודי סתמי את הפה שלך כבר דיייייייייייייייייייייייייייייייייייי