אין טעם להילחם בשיניים על דברים שכבר מזמן איבדתי... ולעומת זאת כבר אין לי כוח לרכוש לעצמי אותם מחדש. מצד אחד תמיד אפשר להצטרף לזרם השוטף ולהיסחף איתו, ומצד שני- אין דבר שיותר מפחיד מיזה. ואפשר גם להשתנות, שינויים כמעט ואף פעם לא מזיקים ובדר"כ הם מועילים, אך גם זה מפחיד. ומי יודע עד כמה אנשים יראו את הדבר בעין יפה? וממתי כל כך אכפת לי דעתם של אנשים אחרים? ממתי לפני כול פיפס שאני עושה, אני עורכת עם עצמי חשבונות נפש שכוללים בתוכם אנשים שבכלל אינם רצויים בחיי, שכול מה שאני עסוקה בו היא איך הם יקבלו את זה? אם זה יהיה לטעמם או לא, אם זה יפגע בהם או לא, מה היה קורה לי ואיך אני הייתי מרגישה אם היו עושים לי את אותו הדבר?.....

והלחץ, הלחץ האינסופי שלא מרפה, כעת גם הוא נכנס לתמונה ומנסה להשתלב בדרך הכי בולטת ומפריעה, ודואג להרוס כול דבר שיצא טוב. וכרגיל אני לא מתפלאה, ולא עוצרת בעודו להרוס. עכשיו, נכנסות החרדות. כןכן, אלו שמציקות לי ולא נותנות לי להירדם בלילה, אלו שלא מניחות לנפשי ולו לשנייה אחת בודדה. אותן, לשם שינוי, הייתי שמחה מאוד להעלים לצמיתות. רק שהפעם זה לא בשליטתי, והן חוגגות את המאורע ורק מתעצמות עם הזמן. ולא שכול זה לא מספיק, כעת מצטרפות הבעיות והמראה הגדולה, שמראה את המציאות המרה אל מול פניי.

אז מה הטעם בכלל לנסות להמשיך כשמראש אני יודעת שאין שום סיכוי להעלים את כול זה?

מה הטעם לדון בכול העניין ולמלאות פוסטים שלמים ומי-יודע-כמה-כבר-הפסקתי-לספור דפים ביומן האישי?

ומה הטעם לשבת ולחשוב יומם וליל כיצד אני מתמודדת? מה הבעיה פשוט להמשיך כרגיל ולשים זין אחד וגדול?

מה הטעם בלהרגיש, מה הטעם בלחשוב?

The Whore.