נדוש ברמות מטורפות, אבל נכון בכול דרך שרק נסתכל.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת ללא הפסק לאחר כול סיטואציה ולו הקטנה ביותר עם כמה אנשים מסוימים, ומנסה למצוא הגדרות שיתארו לי פחות או יותר את הנעשה. אני עסוקה בלמצוא שמות לכול דבר ולא לשקוע בדיכאון מיותר או שמא- לשמוח יתר על מידה. אבל מעל הכול, אני כול הזמן עסוקה בלחשוב על כיצד לפעול ומה לעשות, ובאיזה אופן, ומתי. והאם בכלל לא לעשות כלום. המוח שלי לא נח לשנייה. לפעמים אני תוהה איך הוא לא מתפוצץ מכול המחשבות הרדודות האלו...

אני מרגישה את הסוף לחופש, את הסוף לכמה קשרים חזקים, ואפילו סוף לתמימות שהתחבאה בי. אני מרגישה ניצנים של תובנות חדשות ומרגישה עוד לבנים שנוספו במגדל הגבוה שמוביל להתבגרות ולגדילה שלי בכול המובנים. עוטפת אותי אופטימיות בשפע ועם זאת גם העצב והחששות לא מאחרים לבוא, ובין כול אלה נוצר סלט שלם בראש. הכול בראש. הכול אצלי. הכול מתחבא ונסתר. מעטים האנשים שיודעים מה עובר עלי, ואפסים האנשים שיודעים בדיוק מה הולך בתוך המוח שלי. תקראו לו מעוות ומסתורי, אני קוראת לו סתמי וטיפשי.

אולי אני טועה ואולי זו סתם תקופה חולפת של יותר מדי דברים שקורים, ולא קורים. יכול להיות, אני לא שוללת דבר. אבל זה לא פשוט להקשיב למחשבות שלי, ולרצונות שלי. רוב הפעמים אני פשוט נכנעת ומוותרת, וזה לא פחות קשה מסתם להקשיב להן...

אני מבלבלת את השכל שעות, זה בערך אחד התחביבים האהובים עלי. ומה שעוד יותר נפלא פה, זה שהאדם היחיד שיבין מה הולך בפוסט ההזוי הזה- הוא אני.

The Whore.