נכתב אתמול בארבע לפנות בוקר על דפי פוליו והועתק לפה.

חודשים שלא פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב. למען האמת, אין לי שמץ עד עכשיו למה אני עושה את זה, ולא פותחת במחשב מסמך וורד וגומרת עניין.

אולי מהסיבה שאני פה בחדר שלי, לבד, חונכת את המיטה החדשה שהגיעה לא מזמן ואת הסדינים החדשים. המחשב נמצא בפרוזדור ועד ששאר הריהוט יגיע לפה, אני מעדיפה להשאיר אותו שם לעיני כול. אני שוכבת על הבטן, על כיסוי מיטה אדום נעים, מוצפת בכריות באותו הגוון, שרועה בנינוחות על איזור חדש-ישן. אני מסתכלת מסביבי... מושלם. בדיוק ע"פ הציפיות שלי, ומעבר. לא דמיינתי לעצמי שאני אקבל כזה חדר, אחרי שנים ששהיתי בחדר ורדרד וילדותי למדי, שאולי על כול פנים באמת נתן תחושת נאיביות אבל מצד שני קרו בו דברים שבהחלט משאירים מקום לספק [ובין היתר לדימיון...].

אז אולי "התבגרות והבשלה" הן לא בדיוק המילים המתאימות לתיאור המצב הנוכחי, אבל... כשאני הולכת לחדר העבודה ורואה את כול החיים שלי בתוך שקיות זבל, שחלק מהם הולכים לחזור לחדר החדש ולריהוט המשופץ, וחלקם- כרצונה של אימא... אני מרגישה דיי בלגן. אי סדר. נפשית ופיזית. ומכריי, יוכלו להעיד בצורה חד משמעית, שאין דבר ששנוא עליי יותר מיזה.

ועוד בכלל לפני שאני מתחילה לברר מה הולך לזבל בחיים שלי, ומהם הדברים הטובים שאני צריכה לשמור עליהם לאורך כול הדרך, ויהי מה- אני מחוייבת לעשות את אותו הדבר בדיוק, רק עם הזבל ששורץ שם בחדר העבודה, ולהתחיל את כול המטלות שאפילו את הסוף שלהן אני כבר בקושי ומצליחה לראות. רק מלחשוב על זה אני מתעייפת... אין ספק שהעצלנות משתלטת ברגעים אלו על כול איבר אפשרי בגופי; מהשכל שמצתמק מיום ליום, ועד לוורידים ולנימי הדם.

שוב אני מעיפה מבט מסביבי. מצד אחד הצבעים העזים והיפים ממלאים את החדר ומצד שני הדברים האישיים שלי חסרים. אני אוהבת אדום, וזו הסיבה שזה הצבע ששולט כאן. איך אדם קרוב אמר לי לא מזמן? שאני טוטאלית. לטוב ולרע. ואז לקחתי את זה לתשומת ליבי וראיתי כמה שזה נכון, וכמה שאני צריכה להתחיל להיות פורפורציונאלית בנוגע לנושאים מסויימים ולהעיף את הרגישות היתרה הזו ממני.

היום נסעתי באוטובוס בחזרה מהים וכהרגלי התחלתי לחשוב מחשבות מיותרות שכוללות בתוכן אינספור שאלות וחזיונות, ובאמת דמיינתי לעצמי איך אני מפספסת תחנה ועוד תחנה בחיים שלי, ואיך אני משיגה את הרכבת [או במקרה הזה- את האוטובוס] שנוסעת באיטיות, למען האמת, אבל בשבילי זו מהירות שיא...

בא לי שתהיה איתי פה. ונחנוך ביחד את המיטה החדשה עד אור הבוקר. ולא, לא רץ לי בראש שום סרט כחול למינו, אלא סתם, לשם שינוי, אני רוצה חיבוק. חיבוק שלא קיבלתי כבר כמה ימים טובים... וזה ישמע מטומטם אבל אחרי כול מה ששמעתי עלייך אתה עדיין לא יוצא לי מהמחשבות... איך פתאום באת לשם לעזאזל?! אני כזאת מטומטמת שנתתי לזה לקרות, אבל על מי אני עובדת? פור גאד דמאט, לא הייתי מוותרת על שום דבר שקרה. די פתאטי שהנושא הזה הגיע אלייך, שלא נאמר בגבול העלוב. אבל אני החלטתי שאני מפסיקה להגביל את עצמי... אין סיבה שאני אעשה את זה אם הדבר השנוא עליי ביותר הוא - הגבלות.

אני פושטת מעליי את המכנס הקצר שהציק לי כול הערב, את החולצה החדשה, משפשפת את העיניים והמסקרה שמרחתי לפני כמה שעות נמרחת על השקעים שנוצרו מתחת לעיניי. אני אוספת את השיער בקליפס שבור, לובשת את חולצת פיג'מה האהובה שלי עם ציור של חתול והרבה הרבה צבעים ומכנס קצרצר כמו שאני אוהבת. לשם שינוי... אני לא מרגישה מלוכלכת, ולא שקרנית, ולא מסריחה, ולא רעה. רק טיפה מבולבלת, ואם יורשה לי לומר- מותשת. אבל עם כול זה...  אפילו עם שיער פרוע שחלק ממנו אסוף בקליפס שבור, איפור מרוח ורגליים לא מושלמות... אני מרגישה יפה. ושלמה. שלמה עם כול מעשה שהחלטתי או אחליט לעשות.

שינויים עושים לי טוב... ואני מקווה שאני אשתחרר מהלחץ הלא נחוץ הזה ואתחיל להנות... זאת אומרת- אמשיך להנות. רק בלי קוץ שיושב לי על המוח ומנקר... ומנקר...

אני עייפה, מתה כבר לישון, מקווה מאוד לא לחלום חלומות לא נחוצים, ורודים ולא מציאותיים. וגם לא סיוטים. לילה שקט בלי חלומות בהחלט לא יזיק לי...

ואגב, הייתי הולכת על הבנאליות במיליון, לא שיש כזה הבדל מהפסיכולוגיה בשקל, מה..?

ליל"ט.

The Whore.