פקעת עצבים לא נורמלית

רק תזכירו לי לא להתמסר ככה להבא...

ואיפה לעזאזל היופי פה? אני לא מצליחה למצוא דבר

ראיית עולם קשה מנשוא! עוד בכלל לפני שהיא שלמה.

העוברים והשבים אינם מוסיפים למצב. הייתי מאחלת לך את כול הרע שניתן לאחל אם כמות ההערכה שלי לא הייתה בשמיים. למרות שגם זו נעלמת לאיטה.

באלי לשבור את הכלים וללכת אך ורק בדרך שלי ללא מפריע. והייתי רוצה להגיד שאני שמה זין על כולם, אבל יש שניים-שלושה אנשים שלא הייתי מוותרת עליהם בשביל כמה תענוגות. ואם חושבים על זה, יש מצב שגם הם לא שווים. אבל זאת יכריע הזמן בלבד ואז אוכל לדעת. גדול עלי השיט הזה וכמו תמיד אני מרימה ידיים ונותנת לטבע ולעוד כמה גורמים לעשות את שלהם.

מבנים שונים חוסמים לי את האוויר ואת הכוח

ואם לא תבינו, תוכלו לשבת איפה שאני יושבת כרגע, להביט החוצה ולהבין.

אני שונאת את העיר

אם היה ביכולתי לשנות זאת, הייתי גרה בחלקת עולם נפרדת כול ימי חיי, שונה כל כך מכול הדברים שפה. והייתי יודעת למתן את כול הכעס הזה לדברים יפים. כי העולם מלא בכאלה. היופי הוא שבכול חרא ניתן למצוא קצת טוב. כמעט בכול חרא. חוץ מיזה, אני חושבת. אני חופשייה, אני חופשייה... ורגועה, כמעט. אבל אנושית.

כיף לדעת שאחרי הכול אני אישה לכול דבר ושופינג טוב הערב ירגיע את המצב! ואני גם קצת משונה, ולכן אין צורך להתייחס יותר מדי לנאמר.

זמן עושה את שלו. אני לוקחת אותו, לוקחת ת'זמן. ועוד כמה דברים על הדרך.

ואם יורשה לי לסיים את הפוסט בחיוך- אשמח לעשות זאת.

(כי כתיבה זה גם דבר שממתן כעס ועוד כול מיני נושאים...)