אז אפשר לומר שהדברים מסביב משפיעים עלי, אבל... אני מניחה שאם כול הטררם הזו בתוך תוכי לא היה קיים כול זה לא היה קורה. קשה לי להצביע בדיוק על נושא מסוים ועל סיבה, ושורשים... אבל כול השפע הטוב שעטף אותי במשך יותר מחודשיים נעלם. ובמקומו נכנס הרבה רע, המון רע, לתוכי... ואני מרגישה רע. פעם ראשונה בחיים שלי, סוף כול סוף. ואני אוכל להגיד "הו, לעזאזל", אני זה עוזר לי להבין כל כך הרבה דברים על עצמי. ואני נלחמת בזה, מלחמה יומיומית שמשתלמת, אני מקווה. ואני בטוחה שזה ישתלם בסופו של דבר, המטרה מקדשת את כול האמצעים. אני מתבגרת בסופו של יום כול פעם מחדש ועל הדרך שוכחת דברים מאחור.. הקופסא הזו שנקראת "המוח של ג'ודי" לא מסוגלת להכיל יותר מדי דברים ככל הנראה. אבל לא נורא, אולי גם זה טוב ובסופו של דבר היא תהיה מלאה אך ורק בדברים טובים וחיוניים... אני מקווה לחזור לקו הנורמלי ובעיקר להפסיק להיות לרחף בעננים ולחזור לקרקע. אולי יותר נכון, לחזור לעצמי ועם זאת להיות כל כך לא אני. ולא במובן של להשתנות, אלא במובן של ל-ש-נ-ו-ת. וזה יקרה. יש אנשים שאני פשוט חייבת להם את זה. אבל הכי אני חייבת את זה... זה לעצמי. ואולי לא הכול מושלם ויש מצב גדול שהכול נובע בעצם מהחרא הזה שצף ללא הפסקה... אבל לא אכפת לי. עם כמה שאני כועסת על עצמי- אני גאה בעצמי, עוד יותר. באומץ הזה שלי להעיף כול מיני דברים מהחיים שלי ובאומץ שלי להודות בכול הפאקים שלי ולא לחפש להם שום שום שום תירוץ. תאמינו לי... זה קשה, וזה מצריך המון מאמץ וכוח, ואספקת דמעות וזיעה. אבל שווה את מאיית השנייה.