הפעם אני לא אפצח בברכות ואיחולם לשנה לקראת השנה החדשה, וגם לא בנקודות ציון במשך השנה, אלא פשוט אכתוב את לא מה שאני מייחלת לו, לשם שינוי- בשבילי. במשך השנה.

הייתי רוצה לאחל לעצמי הצלחה בכול מקצוע באשר הוא, בכול תחום ונושא שאסוק בו או אהיה כמהה לו במשך השנה. אבל, מאחר וההצלחה האמיתית היא מכוח יכולתי בלבד, אני מוותרת. ואולי, גם, כי הגעתי לשלב שאני פותחת ידיים ומקבלת בברכה גם את הכילשון, ומודעת לכך שזה הזמן לטעות, לשגות. כמו משחק מונופול, או דמקה, או אפילו סוליטר מעצבן שלא נגמר. וללמוד מהטעויות, להתקדם. לא בכול מובן, כמובן, אבל לאט לאט התחושה הזו מתחדדת אצלי, התחושה שאולי נדמה כמעט לכול אחד מאיתנו שאנחנו שלב אחד והופ- אנחנו גדולים. חיים את הדבר האמיתי. אין מקום לטעויות, אין מקום לשגיאות. נראה שאנחנו מספיק בשלים ובוגרים בכדי לקבל עלי כול החלטה ולמשש כול רצון.

לא, זה ממש לא ככה. וקשה לי להודות בזה כי המון פעמים אני בטוחה שיש ביכולתי לברור ולהחליט על נושאים קשים וגדולים מנשוא. אבל כשאני מסתכלת מסביב וחושבת לעומק, אני מגיעה למסקנה חד משמעית שיש לנו עוד הרבה שנים לפני "הדבר האמיתי". ברגעים אלו ממש, אנו חווים את ההתנסות, את הלמידה, (שאלו לא פחות חשובים) ולצד כול אלו גם את הטעויות, את הכשלונות- שמהווים מרכיבים עצומים במגדל האינסופי שלנו ברדכנו להצלחה.

כן, אני מייחלת להצלחה בכול מובן אפשרי! אם זה בלימודים הקשים ובלחץ שלא נגמר [...], אם זה בתיאטרון ובנסיעות הארוכות-קצרות לת"א, אם זה בנגינה, אם זה עם חברים ומשפחה, אם זה עם בנים, ואפילו אם זה עם עצמי בין עצמי. ומנגד, אני כבר מעכשיו מכינה אותי לכשלונות הרבים שירדפו אותי לאורך כול הדרך. לא רק השנה, אלא בחיים, כול החיים. מכשלונות במבחנים חשובים ועד כשלונות בחיי הפרטיים, וכן הלאה וכן הלאה... ואני חושבת, שצמיחה מהריסות וכשלונות- ו הצמיחה הכי חזקה והכי בריאה שיש...

אני מכירה במגרעות שלי, כועסת עליהן ומשלימה איתן. לא מתכחשת אליהן, לא מנסה לתרץ אותן. לא מלגלגת עליהן, לא מרחיקה אותן ממני. אני מכבדת את כולן, אחת אחת. ישמע מוזר, לבטח, אבל אני מרגישה ככה, בדיוק ככה, מושלמת. אחרי שהודיתי בהן וריסנתי אותן, כמובן. פשוט מושלמת. כשלצד כול המגרעות הללו שוכנות להן תכונות נפלאות ומטרות מיוחדת (שרובן אף בעלות מימוש!) אני מרגישה נהדר. מרגישה אנושית, בעיקר. מרגישה בת אדם, לכול דבר. ואולי לא הכי טובה, וישרה, וכנה... ואחת שבקלות תוכל לזכות בתואר "החברה האידיאלית" או שמא גאווה למשפחה... עדיין, טוב לי עם עצמי. ומספיק לי כבר שאני משלימה עם עצמי ומודעת לכול הקקי ששקוע בפנים. הפסקתי לעבוד את זה, על הדברים השליליים שאף פעם לא נגמרים. אני רק מרסנת אותם, מקטינה אותם. שלא יצאו, יותר מדי החוצה... שישכנו בשלום לצד הדברים הטובים, הנכונים, המלומדים... אט-אט גם הם יהפכו להיות כאלה.

אני מקווה לקרוא את הפוסט הזה בעוד X זמן ולדעת שבאמת עניתי על הדרישות שמצוינות ולא מצוינות פה.

אתם לא חייבים לקרוא, זה באמת פוסט בשבילי.

שתהיה לכם שנה נפלאה, נפלאה, נפלאה.

תראו שחשבון נפש והכרה בטעויות יכולים להוביל למקומות מקסימים.

בהצלחה =]