ארוחת החג נגמרה, ואנחנו עורכים שולחן קינוחים קטן בחצר שמקיף את הבית הישן של סבא וסבתא. אווירת החג מתחילה להשתלט אט אט על בני המשפחה. נראה שעשן הסיגריות נחלץ כולו בשבילנו ועוטף אותנו במעין ענן אפור. עם הזמן נוצרת שתיקה ופתאום אימא שואלת את סבא איך הוא מרגיש כשמתחילה שנה חדשה. סבא אפריים המקסים, המעופף והשקט, מתחיל לדבר... אחרי שמעולם לא שמעתי אותו הוציא מילה אחת על משפחתו ועל המלחמה. מספר סיפורים על אימא לבושה בלבן ביום הכיפורים ויודעת שזה הולך להיות הסוף. מספר על משפחת חייטים עם עסק משפחתי קטן ומספק שנספו תוך שניות. מספר על נאצים ארורים ועל מחנות עבודה, ועל חיילים רוסיים שעוד שנייה אחת היו יורים בו בלי לחשוב פעם אחת. מנסה לדמיין את הפנים של ההורים, ושוב... לא מצליח. וכואב, כואב המון. עם דמעות בעיניים ושפתיים רוטטות הוא ממשיך לספר. "כחוט השערה הייתי מהמוות, אם רק הייתי צעיר בשנה- שנתיים." אומר בגימגום שכל כך מאפיין אותו.

בדרכינו הביתה, מרחובות לכפ"ס, כשניסינו לסכם את ארוחת החג שעם כול הקושי- הצליחה בסופו של דבר, שאלתי את אימא בתמים, למה סבא התכוון כשאמר "כחוט השערה".

"מרחק של כלום. מרחק של כלום". היא אומרת בטון רציני וטעון.

"כמו שערה דקיקה?"

היא מהנהנת.

המשפחתיות שנוצרת בחגים היא השנואה עלי ביותר. כשאין משפחה זה יכול מאוד לכאוב. וכשמתארחים אצל סבא וסבתא, וסבתא כבר מזמן לא יכולה לבשל את המטעים הכה-כה-כה-אהובים עלי, זה עוד יותר כואב. וכשסבא מתפלל וקם ונעזר בהליכון, זה גם לא נחמד במיוחד. וכשסבתא לא מברכת אותי, ולא מאחלת לי, ולא נותנת לי... זה הכי נורא.

ועם כול הצער, יכולתי למצוא טיפת ... אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה. אולי טיפה של אור.

כחוט השערה הוא היה מהמוות... ובחיי, שעם כול המחשבות וסיבוכים אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה.

אני לא אוהבת חגים, ושונאת משפחתיות שהיא כל כך מיותרת, לטעמי.

ולמען האמת, התפללתי שראש השנה הזה יעבור יותר מהר ממהירות האור.

אבל היה משהו מאוד מיוחד בחג הזה, עם משפחה מצומצמת שחלקם כבר אינם וחלקם לא מתפקדים במיוחד. ואימא, ואבא, ואפילו אחי הקטן... עשו לי טוב. עם כול הריבים, וכול הקושי, וכול הצעקות שלא מפסיקות.

מה הייתי רוצה לאחל לכול בית ישראל?

אני מניחה שהייתי מאחלת לכולם בריאות ונחת. מהסובבים אותם ומהם עצמם.

חג שמח!