כמו שתי נקודות שחורות על ציר זמן סינכרוני. הלוואי והיה כרונולוגי, הלוואי והייתה טיפת היגיון לכול המתרחש. אך משום שהיגיון זה הדבר האחרון שאוכל למצוא בתוך הבלגן הזה, אני מוותרת מראש.

כול ההתיימרות הזו- לשוא, אני מניחה. הרי, מה הטעם בלהעביר ימים על גבי ימים, באינסוף מורדות, ובאפס אחוז עשייה?

אלו לא הימים שקוייותי לי, אלו לא הימים שייחלתי לעצמי; ימים שטופי הרס, יתומים וריקים.

אחרי רגיעה תמיד תבוא סופה, כבר התרגלתי למצב הזה מיום היוולדי, אני מניחה. ובכול זאת, אני תוהה לעצמי האם אי פעם אצליח להיות שלווה במעשיי, אפילו כשהסופה תבוא ותלך, וזו שתבוא אחריה תסחוף עוד יותר.

ואמן, שתבוא על כולנו סופה מובילה למקום טוב. סופה שסוחפת עימה שלל יופי ואור. אור שנחוץ באופן בלתי יתואר בשחור הזה שסופו לא נראה באופק...

החוסר חשק הזה שמחבק, הטינה שנשארת, הגעגוע שמציף קבוע, כאב שמתיימר לתמימות ולתום נעורים, אפילו הכישרון שלא נגמר. אלמלא אתה, הו, אלמלא אתה. היכן כול אלו היו?

אני כמו תמיד מרימה ידיים, ידיים שפעם אהבת לחבק ולחמם בחורף המקפיא, ולהשוות אותם לשלך ואז לומר כמה אני קטנה ומתוקה ויחד עם זאת הכי גדולה בעולם: גדולה בהבנה וגדולה בנתינה, אפילו גדולה במחשבה-הגדולה-עוד-יותר-שלי. אף פעם לא הבנתי על מה אתה מדבר, במיוחד שלידך הרגשתי כל כך קטנה ושברירית. ובהסתכלות לאחור, אני מחזקת את עמדתי ורק עכשיו מבינה עד כמה באמת הייתי קטנה במחשבה, כבר אז. (או שמא- אז.)

התובנות הללו שמגיחות משום מקום לא מוסיפות כלל למצב, אלא רק גורעות ומביאות עימן ייאוש, עייפות ושביעות רצון מהמעט שנותר.

ועכשיו, כש"שימי ידך" של אסף אמדורסקי מתנגן ברקע, אני בפעם הראשונה מזדהה עם כול מילה שנלוות למנגינה הכה שלווה שפתאום דוקרת ומכאיבה.

ואז מתחלף השיר ל"שיעברו הימים" ואני שוב, כמו תמיד, רק מחכה שהם יעברו מהר, למרות הידיעה הברורה שהזמן לא ישפר כלום.

ודווקא בימים שכול מה שרציתי נדבק אלי כמו מגפה אחת גדולה, אני רק רוצה להתספק במה שהיה לי לפני כן ונשבעת שלא לבכות על כך יותר. אבל כמו שגלגל לא ניתן להחזיר לאחור, כך אי אפשר להשיב את כול שהלך.

ומזה זקוק לי, עכשיו?

שקט, נחת, לבד, שמש, בנים, בנות, יופי, רוגע. זהו, אני מניחה.

או שבעצם, רק אתה. וחיבוק אחד גדול... חיבוק אחד ענק.

עריכה-20.12.2008, 3:00

שכל של נעל... אני סתומה בלחץ.

אוח כמה טעויות אפשר לעשות בלילה מסכן!

עריכה 2 -23.12.08, 19:45

יותר מדי דברים קורים בזמן האחרון... ואיזה כיף שסוף כול סוף, חלקם אף לטובה. אלמלא ההורים המסריחים שנולדתי להם לא היו הורסים כול פיפס היה מושלם, אני מאמינה. אבל כמו תמיד, משהו חייב להרוס ולההרס. מסכנים, אנשים חולים ופסיכוטים. לאן לעזאזל מנתבים את כול הכעס הזה, את כול האכזבה הזו, לעזאזל! לאן?!?