לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


יום הולדת שמחAvatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ונזכור את כולם


אחרי שאבא, דינה, רחל ואלה, הלכו לעולמם, נשארנו 2 בלבד: אימא ואני. היא הייתה כול עולמי ואני הייתי כול עולמה.

בכול הזמן ששהינו בברלין, מהרגע שנולדתי ואז עלייתי לארץ ישראל, אפפה את משפחתנו תחושת השוני, הזרות.

אף על פי העבודה שהתקבלנו בברכה בכול בית גרמני, תמיד היינו שונים, אחרים. אבא היה קורא לזה "מיוחדים".

 

עד שנת 1939, הייתי גרמנייה לכול דבר: היה לי חבר גרמני, כמעט כול חברותיי היו גרמניות. אפילו בחגים הנוצריים הוזמנו למשפחות גרמניות, נוצריות הדוקות. אימא ואבא מאז ומעולם היו אנשים מסורתיים, שלא תבינו לא נכון, אבל השהייה בארץ אחרת גורמת לך לחרוג מהנוהל, ולהשתלב בתרבות המקום.

אפילו נראיתי צאצאית לגזע הארית: היה לי שיער בלונדיני, שלא נאמר – כמעט ולבן, וזוג עיניים בצבע הרקיע הבהיר, שנשארו עד היום. עור צחיח ולבן כשלג, וכפות ידיים קטנות ועדינות. הכול בזכות יופייה המשגע של אימא, אליה הייתי דומה "שתי טיפות מים". אחיותיי הקטנות רחל ואלה, דמו יותר לאבא, כך שנראו יהודיות לכול דבר. אגב, הן היו תאומות והיו זהות. למזלן, הן קיבלו את העיניים המדהימות של אימא. ודינה, דינה היפהפייה, בכלל לא נראתה מהעולם הזה. היה לה גוף ארוך, שיער בלונדיני- שטני ארוך כמעט עד לישבן, ועיניים בהירות ובולטות.  אמנם היא הייתה גדולה ממני בשנתיים בלבד, אך בכול זאת, בשל בגרותה וחכמתה הרבה, היה ניתן לפעמים לחשוב שהפרש הגילאים בינינו הוא מינימום 5 שנים.

 

כמו שאמרתי, היינו גרמנים לכול דבר, אך בכול זאת מעולם לא השתלבנו באמת עם כולם. וכך כול שאר היהודים בברלין. כעת, בדיעבד, אני נוכחת לדעת שבעולם כולו.

זה לא שקופחתי על ידי החברה, חלילה. אולי הדבר יפתיע אתכם, אבל למרות היותי יהודייה, נחשבתי לאחת הילדות האהודות בשכבה. אך כמו כול יהודייה, אין ספק שזכיתי לא פעם ולא פעמיים, לעקיצות פוגעות ומשפילות מצד המורים והחברים. לא עלי ספציפית, אבל על העם היהודי כולו. המזל הגדול שלי היה, שלא נראיתי בכלל יהודייה. אם הייתי נראית יהודייה, כמו רחל ואלה, אין ספק שאפילו טיפת יחס לא הייתי מקבלת.

 

עד לפרוץ המלחמה... הכול היה... היה מושלם. העסקים של אבא פרחו והצליחו, לי בדיוק חגגו בת מצווה מ-ש-ג-ע-ת, אימא הייתה שלווה ורגועה, התאומות הקטנות לשם שינוי לא העמיסו יותר מדי לחץ ודינה... דינה תמיד הייתה בסדר. ולא רק המצב הרגשי היה בסדר לחלוטין, אלא גם... הייתה לי ילדות. כן, מה שלחל ולאלה לא היה. היה לי כלבה לבנה ומדהימה- טינה. והיו לי בגדים יפים שנתפרו בהתאם למידותיי. והייתה לי משפחה... הייתה לי את ה-משפחה.

 

המוות של אבא ושל אחיותיי היה פשוט מאוד- רעב. המוות שדרש כביכול הכי פחות מהנאצים הארורים. ובעצם... לא דרש כלום. ואיך זה קרה? זה אפילו עוד יותר פשוט...

לא עבר הרבה זמן ומיד הוכנסו עם עוד מאות יהודים, שלא נאמר-אלפים, לגטו. סגורים בתוך חדרון (ומי יודע עד כמה באמת הוא יכול לזכור בתואר "חדרון") צר עם עוד משפחה אחת גדולה, ומקבלים פיסת לחם גנובה וחצי כוס מים אחת לשבוע. ולא, לא לכול אחד. לכולם. אבא, שהיה חולה במחלה לא ברורה עוד לפני המלחמה, לא החזיק מעמד. ואחיותיי... כנראה שהדיכאון הרג אותן. הרי הן ממילא לא הזדקקו להרבה אוכל, מעולם לא. ואם אני הצלחתי לשרוד יותר מהן, סימן שבאמת הדיכאון השתלט עליהן.

 

דינה, שנראתה משום מה חסונה וחזקה, נשלחה במהרה למחנות העבודה. השמחה הייתה גדולה, לפחות היא תקבל שכר מינימאלי (פיסת לחם ליום?)

היא לא חזרה משם.

 

נשארנו אימא ואני.

המשפחה שהייתה איתנו... כולם הלכו.

סגורות בתוך חדרון קטנטן, היינו אימא ואני, לבד. החזקנו אחת את השנייה. כשהאחת נפלה, השנייה החזיקה. וההפך.

 

הקצין הגרמני שערך בקומה שלנו סיור כול יום, בשלב מסוים הבחין באימא, ולקח אותה איתו. כול יום, לחצי שעה שלמה. לא היה לי שעון שם, מין הסתם, אבל ספרתי את הדקות, את השניות. אימא סיפרה שהוא יושב ומסתכל עליה, ואחרי זה נותן לה כוס מים. אף פעם לא הבנתי מה הסיפוק בלהסתכל על אישה במשך חצי שעה שלמה. אמנם אימי הייתה משגעת ביופייה, אבל גם על דוגמנית על אי אפשר רק ... להסתכל. חצי שעה שלמה.

אימא נשבעה שזה הכול, ואמרה שגם לה אין שמץ של מושג מה כול כך מספק אותו בלהביט בה במשך כל כך הרבה זמן, ושבכלל, למען האמת, זה גם לא מעסיק אותה. היא נשבעה לי שהוא לא הרים עליה יד ולא הסגיר אותה לאף שוטר. הוא אפילו הבטיח לה שידאג לכך שלא ייקחו אותה למחנות, וזו בעצם הסיבה שנשארנו בגטו במשך כמעט כול זמן המלחמה.

היום, אני יודעת בוודאות מוחלטת מה נעשה שם. ומבינה את אימא על השקר, אפילו כבר לא כועסת.

 

אולי 5 שנים היינו שם. תוך כמה חודשים כבר הפכתי לגנבת מעולה ומיומנת, ובעזרת הגוף הדקיק והפצפון שלי הצלחתי להשתחל במהירות בין חומות הגטו הארור ולהגניב לי ולאימא אוכל. יותר נכון, פרי. או פיסת לחם. אבל זה הספיק... עובדה שאני יושבת פה וכותבת הכול.

 

אותו קצין, הוחלף מאוחר יותר. אימא ואני, כמובן, נלקחנו למיון. לסלקצייה הידועה. ממנה הסוף ידוע- או למחנות העבודה (שגם משם דינה לא חזרה...) או היישר למוות.

אימא ואני החלשות, נשלחנו היישר לשיירה שמובילה להריגה ישירה. לא היה לנו כול ספק. מכאן הסוף ידוע. אפילו הדמעות לא הצליחו לצאת, הכול קפא כמו הרצפה שהייתה מתחתנו. כמו השלג שכבר מהרגל לא הרגשנו. אימא רק החזיקה לי את היד, ואמרה לי: "את יודעת מה לעשות". ביידיש. מגע הידיים שלה היה חם, אוהב, מלטף. חם יותר מהקיץ בישראל. חם כמו שרק... רק אימא שלי הייתה.

 

כמו בסרט עלוב, עזרתי את כול האומץ שבעולם, וברחתי.

לא חשבתי על אימא. חשבתי רק על עצמי.

הינה אני פה.

 

הינה אני פה.

 

ועכשיו, אחרי שילדתי 6 ילדים שאלה הביאו לי 25 נכדים מקסימים לעולם, אני שואלת את עצמי האם היה שווה להשאיר את אימא שם?

ולאחר מיכן באה השאלה... האם אני עצמי הייתי ניצלת?

 

6 מיליון יהודים...

6 מיליון...

אימא ואבא, רחל ולאה, וגם דינה. ביניהם.

 

יהי זכרם ברוך.

 


סיפור שנוצר אך ורק מיצר הדימיון השופע. במקום לכתוב פוסט משעמם ומייגע על יום השואה, בחרתי להתחבר אליו במעין סיפור.

6 מיליון יהודים... יהי זכרכם ברוך.

 

 

The Whore.

נכתב על ידי , 30/4/2008 20:35   בקטגוריות יום השואה והגבורה, סיפרותי  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-7/5/2008 18:19
 



49,197
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Jude אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Jude ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)